אוהדים שכאלה

אנחנו, דור זקני השבט, זוכרים היטב את עורכי החידונים המיתולוגיים בקול ישראל ובטלוויזיה שמואל רוזן ויצחק שמעוני. הם היו מציגים חידה. מישהו ביקש להשיב. הם היו שואלים אותו על מה מסתמכת תשובתו? ולעתים קרובות היה המשיב מצביע על עצמו, "סטודנט, ידע אישי". עתה אני שואל מיהו ומהו אוהד כדורגל? ומשיב לעצמי כי המקור שלי הוא "סטודנט, ידע אישי". מה זה אומר? שכבר 75 שנים אני נוסע אחרי מכבי תל אביב כמעט לכל תחרות בליגת-העל. השנה, למשל, היו כבר 22 תחרויות ונכחתי בכולן. מקרית שמונה עד באר שבע, מירושלים עד חיפה, והכי טוב בבית בבלומפילד. אז מי הוא אוהד כדורגל? אחד שיש גוון ילדותי באישיותו. הוא רוצה יותר מכל שקבוצתו תנצח במגרש. גם אם היא שיחקה רע. גם אם היריב היה טוב ממנה. גם אם הוא מבין כי השופט צדק כאשר הוציא לקבוצתו כרטיס צהוב וכרטיס אדום ושרק מכת-11 נגדה ופסל שער לטובתה ואישר שער לטובת היריב. האוהד מאוכזב מקבוצתו המשחקת באותו יום רע, אבל העובדות אינן משפיעות עליו. הוא רוצה בכל נפשו ובכל מאודו שקבוצתו תנצח גם כשלא מגיע לה. מי הם אוהדי ביבי? בעלי אישיות דומה לאוהדי כדורגל. הם מצטערים לקרוא את עדויות העובדים הנרמסים בבית ראש הממשלה; ולא נעים להם לדעת מה עושים ביבי ורעייתו כדי לקבל מתנות ושמפנייה וסיגרים, ומזייפים את האמת הפנימית בתירוץ ש"מגיע להם"; וליבם מתכווץ על הסתרת סוד הצוללות המצריות מצה"ל, והם תוהים איך ביבי עשה 16 מיליונים בחברה משפחתית, ואיך הסדיר סכומי עתק על חשבון הציבור למי שיכתוב בעדו אך יכלים את יריביו, אבל בסוף הם אוהדי כדורגל. הם רוצים שביבי ינצח. למרות הכרטיס האדום והצהוב ומכת ה-11, והם גם צועקים ש"השופט בן זו..." בעודם יודעים כי פסק בהגינות. רק שהילדותיות שלנו מסתכמת בעוד שלוש נקודות בטבלת הליגה. הילדותיות של חסידי ביבי חורצת את גורל המדינה. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]