אלקבץ טובע בנעלי מפקד גלי צה"ל

שמעון אלקבץ עדיין מפקד גלי צה"ל. איך אני יודע? כי שמעתי את התוכנית הסאטירית "סטטוס-קוו" של גלי צה"ל, ולא הבנתי מדוע התוכנית לא עוסקת באלקבץ, שהוא הסאטירה האמיתית, שתחנת השידור הצבאית יכולה להציג. אם גם אתם התרשמתם ממנהיגותו של אלקבץ, מכושר הניהול המדהים שלו, מחוט השדרה היציב שהוא סמלו המסחרי, ומהכריזמה המתפרצת, סימן שיש לכם חושים טובים, ראייה טובה והבנה מצוינת. מתברר שגם כמה חיילות צעירות, שמנהלות תוכנית סאטירה בגלי צה"ל, מתרשמות כנראה שמפקד התחנה מתנהל כחסר חוט שדרה, אחרת הן לא היו מעזות לכלול בתוכנית ששודרה בתחנה הצבאית אמירות שמוכיחות שתחנת השידור מתנהלת מאז מינויו של חסר החוליות אלקבץ, כמו ספינה רעועה ללא רב חובל. אלקבץ, ממציא שיטת הטפלון, הוא גם צלופח וגם צוללן מקצועי. בכל פעם שגלי צה"ל עולה לכותרות, ויש צורך לתת לציבור הסבר, הוא מזנק מיד למים וצולל לתהומות. רק אחרי שנשמעת צפירת הרגעה, והצוללן אלקבץ מעריך שהגל העכור חלף, הוא עולה לאט מעל פני המים, אבל הוא ערוך תמיד לצלילה חוזרת. הפעם החליט שוב האלקבץ לצאת למסע צלילה במעמקים, בעקבות הדברים החמורים שנאמרו בתוכנית על-ידי כמה מהחיילות המשרתות בתחנה. ביקורם של ראש הממשלה ורעייתו באוגנדה, שלהב כנראה את דמיונן של החיילות, יתר על המידה, וזה מה שהן אמרו בשידור בתחנה הצבאית בפיקודו של האלקבץ: "השבוע חזרו מאוגנדה ראש הממשלה שלנו, ומשענת חיינו הקנה הרצוץ, שהוא תומכת הגב של כולנו, הצלע של המדינה שרה נתניהו, מביקור חברי באוגנדה, כי פוטין הבטיח לביבי שהוא יחזיר לו את יוני. בסוף זה לא קרה". סאטירה היא דבר מבורך, בעיקר כשהיא חדה ושנונה. הגבול בין סאטירה טובה לבין דברי הבל וגסות רוח, הוא כמו הגבול בין מפקד אמיתי של תחנת שידור צבאית, לבין מה שנראה לכאורה, כניהול מחפיר של מי שאינו יודע מה מתרחש בתחום אחריותו. אם דברים חמורים כמו אלה משודרים בתוכנית סאטירה של גלי צה"ל, סימן הוא שהתחנה הפכה מזמן לסאטירה, והסטיריקן הראשי שאחראי על התכנים המשודרים בה, לא ראוי לנהל אפילו תחנת חובבים. יש הבדל בין רדיו מקומי, לרדיו ממלכתי, ובין רדיו ממלכתי לרדיו צבאי. ההבדל הוא במערכת הבקרה. מי שמנהל רדיו צבאי ומחליט שהוא רוצה תוכנית סאטירה, שמתבצעת על-ידי אנשים חסרי שיקול דעת, חייב להאזין אישית לכל תוכנית לפני שידורה. נראה שהמנהל המקצועי אלקבץ, לא העלה כנראה על דעתו אפשרות כזאת, שהיא לחם חוקם של מנהלים מקצועיים. פעם זאת הדס שטייף, פעם זה רזי ברקאי, פעם זה רינו צרור, ופעם זה יעקב ברדוגו, כולם במשמרת של שמעון אלקבץ, שחושש כנראה להתמודד עם הכפופים לו, שעושים ככל העולה על רוחם ולא סופרים אותו ממטר. עכשיו זו תוכנית הסאטירה של גלי צה"ל, שמוכיחה שתחת מטרייה של סאטירה, אפשר לשדר דברים שיש בהם גסות רוח, ובתחנה בניהולו של אלקבץ, הם נמצאים ראויים לשידור. זאת לא רק דעתי, זאת גם דעתה של שרת החינוך לשעבר לימור לבנת, שצייצה בחשבון הטוויטר שלה: "מביש, מביך לדעת שזה מה ששודר בתחנה הצבאית שלנו. אתם יודעים מה? מתקנת. לא מביך ודורש טיפול דחוף". אלא שהטיפול הנדרש אינו רק בעורכי התוכנית חסרי שיקול הדעת. השיטה שעל פיה מי שנענש הוא הש"ג מוכרת היטב לאלקבץ. כטפלון וצלופח מוכר, הוא ינסה לגלגל מעצמו את האחריות, ולהטיל אותה כנראה על חיילות בנות שמונה עשרה או עשרים, והוא כהרגלו, לא רק שלא יישא באחריות, אלא ינסה גם הפעם לצאת מהסיפור מבלי שידבק בו רבב. זה סוד גאוניותו של האלקבץ, ששום דבר לא נדבק אליו, ועל שום דבר הוא לא נותן את הדין. גם ספי עובדיה, ששירת בעבר בגלי צה"ל והיום משמש ככתב בערוץ 13, צייץ: "גועל נפש. לא הכל מותר גם בסאטירה. מביש ובוודאי לא מצחיק". גדעון מאיר, שהיה שגריר ישראל באיטליה, וכיהן קודם לכן כסמנכ"ל להסברה של משרד החוץ, ומשנה למנכ"ל של המשרד, לא נשאר אדיש וכתב דברים דומים, תוך שהוא מציין שהוא לא מאזין כבר הרבה זמן לגלי צה"ל. מתברר שזאת לא הפעם הראשונה שבתוכנית סאטירה של גלי צה"ל, נאמרים דברים שלא ראויים לשידור. בחודש דצמבר 2016 במהלך תוכנית הסאטירה "סטטוס-קוו" התלוצץ אחד המשתתפים, אלירן גולדשטיין, כשהתייחס לרוצח ראש הממשלה יצחק רבין, ואמר: "הייתי רוצה לשחרר את יגאל עמיר, לא יודע, בשנים האחרונות, רוצח ראש הממשלה לא נשמע לי כל כך רע". בתגובה שפרסם אז ירון דקל, שהיה באותה עת מפקד גלי צה"ל, הוא כתב כי "ישוחח עם הפאנליסט לשם הבהרות נוספות", מה שמלמד, שהגבול בין סאטירה לבין אמירות חמורות ואומללות היו נחלת גלי צה"ל גם בעבר. שר הביטחון נפתלי בנט כבר הוכיח שהוא לא עוסק בקטנות. תחנת השידור הצבאית שכפופה לו לא מעניינת אותו. זה הזמן עבורו להוכיח שהוא טוב במעשים ולא רק בדיבורים, ולהשעות לאלתר מתפקידו את אלקבץ, עד שימונה לתפקיד שר ביטחון קבוע. אני מתקשה להאמין שזה יקרה. ראיתי לאחרונה צילום שבו נראה אלקבץ סועד צהריים עם איילת שקד, בת בריתו הקרובה של בנט. אלקבץ הוא רב אומן בטוויית קשרים שנועדו לסייע לו גם ביום סגריר. צריך לקוות ששר הביטחון הבא, שכנראה לא יהיה בנט, יעשה סדר בתחנה הצבאית, וקודם לכל יעיף מיד את אלקבץ מתפקידו. השאלה היא האם הוא יספיק לתפוס את אלקבץ החמקמק, לפני שהצלופח והטפלון המקצועי שוב יצלול למעמקים כשיגלה שסערה חדשה מתרגשת.

איציק הסיני הוא דמות מוכרת בישראל יותר מנשיא סין. הוא עובד המחלקה העברית של הרדיו הבינלאומי של סין, מורה לעברית, שמתגורר כמה מאות קילומטרים מהמחוז שבו התפרץ נגיף הקורונה. שמו האמיתי שי שיאוצ'י, אבל הצופים בישראל מכירים אותו רק בשמו המסחרי "איציק הסיני". הוא דובר עברית יותר מעשר שנים, ביקר כצפוי כמה פעמים בישראל, וזכה לככב גם בקמפיין של חברת אל על. באחד מביקוריו בארץ הצליח להגשים חלום. הוא שמע בסין על חטיבת גולני, ובאחד מביקוריו הוא ביקש "להתגייס" לחטיבה. בצה"ל החליטו להרים את הכפפה, ואפשרו לצוות צילום של תאגיד השידור הציבורי להתלוות אליו ולתעד אותו עובר את תהליך החיול ומתגייס לחטיבה. איציק הסיני אהב מאוד את האוכל הצבאי שאכל בחדר האוכל של טירוני גולני, למרות ששמע לדבריו דברים לא טובים על האוכל בצבא. להפתעתו הוא אהב הכל, חוץ מאשר את האורז הצבאי. הוא הסביר זאת בנימוק מקורי ושנון, שלא ניתן למכור קרח לאסקימוסים. כשאיציק הסיני פגש את רס"ר בסיס הטירונים של גולני, הוא לא זכה להנחות. הוא נשלח לעשות תספורת צבאית קצוצה. הרס"ר הקפדן של בסיס הטירונים לא הסתפק רק בכך, והטירון הסיני נאלץ להוריד גם את הזקן. איציק "שיחק אותה" בענק וציית גם לפקודה הזאת. אין ספק, איציק הסיני כבש את ליבו של הצופה הישראלי, והצליח במה שלא הצליחו רבים. אבל חשוב לדעת מה קורה באמת בסין, ובשליחות מי פועל "איציק הסיני" החביב. מצב זכויות האדם בסין קשה. מחלקת המדינה של ארצות הברית ואמנסטי אינטרנשיונל חוזרים ומדווחים על הפרות בוטות של זכויות אדם, כשלא הכל ידוע. עד לשנים האחרונות ניצבה סין בראש המדינות המובילות בעולם בהוצאות להורג. אין להתפלא על כך שאמצעי התקשורת הסיניים, שמרביתם בשליטה ממשלתית, אינם משמיעים ביקורת על המשטר הסיני ומבצעים במדויק את רצונו. גם היום העיתון "ציינה דיילי" הוא עדיין שופרו של המשטר. וכך גם הרדיו הבינלאומי של סין, שבו מועסק איציק הסיני, שיודע שביקורת פנימית על השלטון הסיני הקומוניסטי היא מחוץ לתחום. זו הסיבה שלא תוכלו לשמוע מאיציק הסיני, ביקורת על המשטר, כמו גם על טיפולו של המשטר במחלת הקרונה, או נתונים אמיתיים על היקף המחלה בסין. כשגלשתי באתר "הרדיו הבינלאומי של סין", לא הופתעתי לגלות שאיציק הסיני, גינה את מי שטוענים שהמשטר הסיני מסתיר את היקף המגפה, ומפרסם נתונים שהם רחוקים מהמציאות. לדעתו, "לא רק נגיף הקורונה ויראלי - גם השקרים ש'רצים' עליו בתקשורת. חברים יקרים שלנו, כל העולם כרגע נמצא בפאניקה, ובפאניקה שקרים רצים יותר מהר", הסביר איציק הסיני את הביקורת על ממשלת סין, "לכן, דווקא בתקופה המיוחדת הזאת עלינו לשים יותר לב, במידע שמופיע במסכים מולנו, וכדאי לנו טיפה יותר לחשוב האם מה שראינו והעברנו הלאה - היו שקרים?". אין ספק שאיציק הסיני הוא דיפלומט לא קטן, שמצליח בנועם ובסחבקיות, לשווק לנו את עמדת המשטר הקומוניסטי הסיני, כאילו הדיווח הוא חופשי ונטול צנזורה. כדי לשכנע אותנו שכך הם הדברים, נקט האתר הסיני בשפה העברית דרך מתוחכמת, והעלה לאתר כתבה שמתארת את היקף המגיפה, כפי ששודרה אצלנו בערוץ 13. זה נעשה רק כדי להציג מצג שווא של פתיחות, נטולת צנזורה, כשבראש הסרטון נכתב וצוין במפורש - לא מצונזר. לא ברור, מדוע מצא האתר הסיני בשפה העברית טעם לציין שהכתבה שהועתקה מערוץ 13 לא צונזרה. אולי, משום שהטלוויזיה הסינית נמצאת בצנזורה קשה, והיא נוהגת לצנזר את כל כתבותיה, דבר שבמקרה הזה הוא חריג שראוי לציון. הסינים משדרים ומבקשים לתת תחושה, שהם שולטים במחלת הקורונה. בתוך 240 שעות, הם הצליחו לטענתם, להקים בית חולים עם 1,000 מיטות, שעליו מופקדים 1,400 אנשי צוות. כלומר, יותר מאיש צוות רפואי אחד על כל חולה, וכל זאת במרוץ נגד הזמן. קשה מאוד לדעת מה קורה באמת בסין. גם תיאוריו של איציק הסיני, שייצא עם מצלמה לרחובות סין, לבקשת ערוצי הטלוויזיה בישראל, כשהוא עוטה מסיכה, לא משקפים את המתרחש. ברור לכל, שכמו כל שירות תעמולה, גם שירות התעמולה הסיני, משדר רק מה שהשלטון הסיני רוצה שנראה. אני מוכן להמר שכתבותיו של איציק הסיני לא נעלמות מעיניה של הצנזורה הסינית, ואם איציק הסיני משוחרר מחובת צנזורה, הוא יודע בדיוק מה אסור לו לומר. בסין חוזרים ומבטיחים להשתלט על המגיפה. השאלה היא מתי? ולא פחות חשוב, מתי נדע את המספרים האמיתיים על שיעור המגפה בסין, וכמה חולים מתו ממנה. בינתיים, עד שנדע יותר, גם איציק הסיני הוא מקור מידע. רק חשוב שנזכור שאיציק הסיני פועל בשירות התעמולה הסינית, כמו תחנת הרדיו שבה הוא מועסק.

אליעזר ברלנד נוכל ועבריין המין שוב במעצר. מאחז העיניים שהפך את תורתו למסחטת כספים, כשהוא מנצל את מצוקתם של חולים ונזקקים, חוזר שוב למעצר, בשלב זה למשך חמישה ימים. אני רוצה לקוות ששופט המעצרים לא יחמול עליו ולא ישחרר אותו, והוא יישאר במעצר עד הגשת כתב אישום נגדו. אני לא חומל על ברלנד, רודף בצע, שניצל את מצבן של משפחות של חולים סופניים, וגבה מאות אלפי שקלים, שאותם הוא שלשל לכיסו. הוא עשה זאת כשהוא ידע בוודאות שלא יוכל להביא מזור, לאף לא אחד מהחולים, שמהם לקח עשרות ומאות אלפי שקלים, ולכן אין מקום לחמול עליו. את הפרשה חשף כתב ערוץ 12 יואב אבן. שופט המעצרים אליעזר ביאלין חיזק בהחלטתו דברים שחשף העיתונאי אבן, וכתב כשהחליט להאריך את מעצרו של ברלנד, כי "המסמכים מבססים חשד סביר, ובמקרה של חלק מהתלונות אף חשד ברמה גבוהה ביותר". עיתונות חוקרת היא לב ליבה של העבודה העיתונאית. לא כל עיתונאי השטח יודעים להיות גם עיתונאים חוקרים. יואב אבן יודע, ומגיעים לו שבחים על עבודה יסודית ומקצועית. העיתונות היא זו שחשפה גם הפעם, וגם לפני שנים אחדות את מעלליו של הנוכל ברלנד, שלא חס על איש, ועשק חולים בשעתם הקשה. חסידיו השוטים שמנעו את מעצרו, יודעים כנראה שמדובר באיש אמיד שעשה את הונו תוך מרמה, ניצול חולשות הזולת, ותוך שהוא אינו בוחל בשום דרך ובלבד שישיג את מבוקשו.

"שוועסטער" זלמה מאיר או בעברית האחות זלמה, מי שהייתה האחות הראשית בבית החולים "שערי צדק", היא מוסד של איש אחד. זלמה הגיעה לארץ בשנת 1916, זמן קצר לפני שמגפת הטיפוס התחילה להשתולל וחולים רבים נזקקו לטיפול רפואי שיציל את חייהם. כדי לתאר את מספרם של החולים שלקו במחלה, כותבת האחות זלמה בזכרונותיה, ש"ממחנה יהודה עד לשערי בית החולים השתרך תור החולים המצפים לטיפולים. 150 מיטות, שהוצבו בנוסף למיטות הקיימות, הוצבו איכשהוא בבית החולים, אבל גם באלו לא היה די. מגורי האחיות נלקחו אף הם, וכל האחיות המעשיות עברו לגור במרתף". האחות זלמה מספרת בזכרונותיה שהיא הקפידה על מלאי גדול של תחבושות, לא תאמינו אבל זה אמיתי. את הסיבה חושף הארכיון הציוני המרכזי: "בימי שישי לפני כניסת השבת, הייתה לי עבודה רבה בהכנת תחבושות סטריליות. כאשר חזרו הגברים מבית הכנסת ומצאו שלא הכל מוכן בבית, נהגו לחתוך את תנוכי האוזן של נשותיהם. זה גורם לדימום חזק, ותמיד החזקתי מלאי גדול של תחבושות למקרים אלה". חשפה האחות זלמה את הסיבה לכך. האחות זלמה, שהקימה את בית הספר לאחיות של שערי צדק, בשנת 1934, נקראה כמה שנים קודם לכן לחזור ללייפציג, ממנה הגיעה לישראל, כדי לשמש האחות הראשית בבית החולים היהודי שם. אלא שהוועד המנהל של בית החולים שערי צדק הבין שהאחות בעלת הידע הרפואי הנרחב באותה תקופה, הפכה לנכס חשוב לבית החולים. בהנהלת בית החולים הפצירו בה שלא לעזוב את שערי צדק ולהישאר בירושלים, תוך הבטחה שהיא תזכה לתמיכה עד ערוב ימיה. זלמה קיבלה את ההצעה, הסכימה להישאר בארץ, והמשיכה להתגורר בשטח בית החולים עד סוף ימיה.