קיבלתי לקרוא דברים נוגעים ללב מאת הסופר דוד גרוסמן. מליבת העצב האוהב הוא כתב לערך כך בעקבות תוצאות הבחירות: גרוסמן יפרוש בפועל אל ביתו ומשפחתו ומבצרו הפרטי, ויפעל שלא ילקה באלימות ובגזענות ובעוד מעשים רעים שנתגלו במערכת הבחירות האחרונה. תחילה הלכתי שבי אחרי טורו, אך לא.
איני מאמין כי זו הדרך הנכונה. חכמים אמרו כי "בזמן שהציבור שרוי בצער - אל יאמר אדם: אלך לי לביתי, ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי". זו העמדה הנראית לי נכונה.
אני משוכנע בכל ליבי ובכל נפשי ובכל מאודי, שהציבור קיבל בקלפי החלטה גרועה שתחזק את העבריינים ותהרוס את מערכת המשפט ואת הצדק הטבעי החיוני לדמוקרטיה, אך לא נראה לי נכון לפרוש מן המערכה המוסרית הזאת.
בנימין נתניהו נאשם בעבירות חמורות, ולא עלה בידי אנשים כמו גרוסמן ואני ועוד רבבות "אכפתיים" לשכנע את בוחריו הקבועים כי יש להעבירו מתפקידו. אז נרים ידיים? נסתלק מן המערכה? נשאיר את ישראל בידי ביבי ו
מיקי זוהר ו
אמיר אוחנה? לא ולא.
הייתה הכרעה מצערת, ואנו למדנו מ
מנחם בגין כי יש לקבלה בהרכנת ראש, אך להמשיך במערכה להצלת העם היהודי. הרי הוא עמנו ואיננו רוצים חלילה להחליף אותו. זה עמנו החל מאיתמר בן גביר מהכהניסטים וכלה בח"כ
עופר כסיף מהמשותפת.
אני בוחר בדרך של לריב עימם מריבה לשם שמים, מטובלת בצעקות וגינויים, אבל לא לפרוש מרצוני וביוזמתי. תחילתו של כל חרם נורא - מזה שהופעל נגד ברוך שפינוזה ועד זה שהפלשתינים ברשעותם מנסים להטיל עלינו באמצעות ה-BDS - בפרישה.
לא אלכה מעמי ולא אעזוב אותם ולא אתבודד במדבר. בתוך עמי אני יושב ונאבק על דרכי גם אם כמה מהם מקללים ומאיימים ונוקטים לשון מכוערת.