אילן היוחסין של ההתבוננות

האדם מכנה את מינו "נבון" (Homo sapiens) כי הוא, לדעתו, לא רק מגיב על איומים כדי להשמידם, על-מנת לשרוד, אלא הוא, לדעתו, המופע היחיד בטבע, על כדור-הארץ לפחות, שמתאמץ להבין את האיומים כדי להכין תרופה למכה. להבנת משמעות האיומים מיועדת התודעה. אנחנו סבורים שהתודעה אינה ייחודית לאדם אך אצלו היא המורכבת ביותר מכל מה שאנחנו יודעים,¹ ולכן גם מסוגלת התבונן ביתר עומק וביתר רוחב. אך היא גם קשה יותר להפעלה וגם מסוגלת לטעות יותר. האדם גם צופה את העתיד וגם פועל לעצב אותו ולא רק להיגרר לתוכו. כדי למלא משימות אלה על האדם לנסח מסרים מדויקים. השאיפה אל הדיוק שאותה הוא מכנה "אמת" נמצאת אצלו בסדר עדיפות גבוה, ולהגשמתה הוא פיתח כלי עזר: את המתמטיקה ואת המפעל המדעי. איום מייצג מסר ומסר מייצג איום כי לכל מה שקיים יש ממד אינפורמטיבי וכל מידע משנה את המציאות. כל שינוי מאיים על הקיים ו"הכול זורם" (הרקליטוס) – מתשנה ללא הרף. כל המופעים במציאות מעבירים מסרים זה לזה ומכאן שהעברת המסרים היא הזרימה ההרקליטית. מי שמבין את המסרים מבין את המציאות, יכול לצפות במדויק את העתיד ולהכין תרופות ראויות למכות עתידיות כמו מגפת הקורונה היום ואפשרות של מתקפה גרעינית-אירנית על ישראל בעתיד. אך בה בעת התרופות עלולות לפגוע גם באדם ובמערכת שבה הוא מתקיים כמו שהמערכת הכלכלית נפגעת מאוד היום בעולם במלחמה נגד וירוס הקורונה. איש אינו מבין את המסרים במדויק כי המסרים זורמים והדיוק המוחלט הוא סטאטי ולפיכך אין הוא קיים במציאות כי שטוענת תורת הקוונטים בעקרון אי-הודאות שלפיו אין לדעת במדויק את מיקום החלקיק ואת התנע שלו. האדם לא רק מעביר מסרים אלא גם מתבונן בהם. ההתבוננות אפשרה לו לפתח אמצעים מורכבים להעביר מסרים, ולהבין באמצעותם רובדי מציאות שאינם נקלטים על-ידי החושים ושאינם גלויים ממבט ראשון. מכאן מסקנה, בעקבות משפט השביעי במאמר לוגי פילוסופי של ויטגנשטיין²: מה שהתבוננות לא חלה עליו אינו קיים ואם אנחנו מניחים שהוא בכל זאת קיים אך איננו מסוגלים להתבונן בו, עלינו לפתח שפה מתאימה שתאפשר לנו להעביר עליו מסרים. אם ההנחות שלנו מבוססות, סביר להניח שהיו אנשים שאבחנו בעבר את המציאות כמונו ואת מרכזיותו של גורם הביטחון, והעלו על הכתב את האינטואיציות שלהם. הם נסחו את רעיונותיהם במסגרת מערכי החשיבה שבהם פעלו ובמגבלות הכלים הקוגניטיביים שעמדו לרשותם. הם עצמם לא היו מודעים למלוא משמעות האינטואיציות שלהם וקוראיהם בוודאי שלא. אך אם ההנחות שלנו גלומות באינטואיציות שלהם וממילא בכתביהם, הממצא הזה יחזק את הטיעון שלנו. הבא נבדוק:

היהדות, העניקה לציוויליזציה המערבית את מערך האמונה הדתית שלה. בכך היא הייתה לרובד התרבותי המכונן של המערב ודרכו השפיעה מאוד על העולם כולו. היהדות מושתתת על האמונה, שתודעת-על,³ טרנסנדנטית ובלתי מאוימת, (אלוהים), המתבוננת על היש הנצחי, לאמור על עצמה, בראה בכוח התבוננותה⁴ ודיאלוג עצמי שקיימה, יקום דינאמי, וממילא בלתי יציב⁵ ומאוים. היקום אינו יכול להיות יציב אלא באִיוּנוֹ ומאמצי ייצובו – התבוננות האדם לדוגמה – יקרבו את קריסתו. תפיסה זאת של היהדות בדבר אלוהים והבריאה קיבלה ניסוח מדעי במאה ה-20 בתורת הקוונטים שעל-פי כמה פירושים שלה צפייה ומדידה גורמות לקריסת פונקציית הגל⁶ ומחוללות את העולם המוכר⁷ לנו. (Stapp, 1993, p. 149) על-פי היהדות, קיימים שני סוגי איומים יסודיים: חיצוני – אלוהים, ופנימי – העדר היציבות. אלוהים הוא טרנסנדנטי ואיננו יודעים עליו דבר ולפיכך יחסנו אליו הוא יחס של אמונה. היקום לעומת זאת מתחלק לתת-מערכות שכל אחת מאוימת גם פנימית וגם חיצונית. ומכיוון שמבקש אלוהים שהעולם יתקיים הוא משגיח עליו. אך בה בעת הוא עלול גם לגרום לקריסתו כמו בפרשת המבול, אם בני האדם יסטו מדרך הישר. תפקיד המצוות לפי היהדות, הוא גם להשביע את רצון אלוהים (איום טרנסנדנטי) וגם לאפס איומים פנימיים. סטייה מן המצוות תגרום לקריסה ועם זאת במציאות אין אפשרות להימנע מכך כפי שהוכח מפרשת גן העדן ועד חורבן בית המקדש. מכאן שאנחנו נמצאים בתהליך מתמיד של קריסה ולא נותר לנו אלא להאט את קצבהּ. את האדם, נזר הבריאה, ברא אלוהים, לפי ספר בראשית, בצלמו – בעל כושר התבוננות – ומקיים אִתו דיאלוג בשפה ששום נברא אחר אינו מוכשר לה. שפה זו מאפשרת לאנשים לקיים ביניהם שיח ולפתח תובנות על היבטים מורכבים של המציאות, אף שאין להם יכולת להגיע לאמת כשהיא לעצמה (בלשונו של עמנואל קנט), בין היתר בגלל מגבלותיה של שפת בני אדם לעומת שפת האלוהים המאפשרת גם להבין וגם לברוא ובין משום שאין אמת גם במרחב דינאמי המשתנה תמיד גם במרחב הנברא שהוא רק אחת האפשרויות מהרבה אפשרויות שהיו מצויות לפני קריסת פונקציית הגל. הבדלים ביכולות דיאלוגיות אלה הן מוֹתר האדם מן הבהמה ומותר אלוהים מן האדם. לפי היהדות בשלב ראשון מיקם אלוהים את בני האדם בגן עדן (אוטופיה)⁸ שבו סיפק אלוהים לאדם את מזונו ואיפס בכך את האיום העיקרי – רעב – על שרידותו. הניסיון להבטיח את החיים במרחב מוגן לא צלח לכאורה. ספר בראשית מסביר את "כישלון" הניסוי בכך שהאדם הראשון הפר את צו אלוהים ואכל מפרי עץ הדעת ועל כך יש שלל פרשנויות. על-פי הפילוסופיה של הביטחון ביקש מחבר סיפור גן העדן להראות:

• שלא ניתן לקיים בעולם מרחב מוגן ושכל מרחב פרוץ לאיומים;

• אמל"ח⁹ ניטרול איומים היא הדעת: התבוננות במציאות והחתירה להבין כמה שיותר מדויק את אבני היסוד שלה ואת מגמות התפתחותה.¹⁰ מכאן שהשהות בגן העדן היה שלב עובּרי, הכרחי, באבולוציה המקראית של האדם. האדם יבקש ללא הרף לחזור לאותו שלב ויפתח שוב ושוב אוטופיות, אך כל מאמציו יהיו לשווא. בעוד שבבריאת האדם בצלמו העניק אלוהים לאדם ידיעה אנאלוגית להבין את המציאות בערך, באכילת פרי עץ הדעת הוא רכש לעצמו כושר לידיעה דיגיטלית – להבין את המציאות בדיוק רב יותר ובגסות גרגרים דקה יותר. לאחר הבריאה הייתה לאדם שפה טבעית; לאחר אכילת פרי עץ הדעת היה ביכולתו של האדם לפתח את השפה הלוגית-מתמטית, ולפתח בעזרתה טכנולוגיות לאפס איומים. לאחר שהצטייד האדם בשתי שפות, הסתיימה בריאתו.

• זאת ועוד: מסתבר שאבותינו הקדמונים ראו במהפכה הנאוליתית של מעבר מציד וליקוט להתיישבות קבע ויצור מזון, גם התפתחות שלילית, ואף בלתי הפיכה, ולכן חטא-על שעליו יענשו לא רק החוטאים – האדם, חוה והנחש שבמשל – אלא כל צאצאיהם, עד שיבוא קץ על מין האדם, ואולי על החיים/האורגניזם בכלל. משמעות זו, של משל גן העדן בעיניהם, מוכחת לא רק בתוצאה של הגירוש מגן עדן, אלא גם באופיו של החטא עצמו: אכילה מפרי עץ הדעת. אומנם מדובר רק ב"דעת טוב ורע", המשויכת, מקראית ועכשווית, לשאלות של התנהגות מוסרית. אבל אם אכילתו גורמת לאוכלים, כדברי הנחש ש"היה ערום מכל חיית השדה", דהיינו אינטליגנטי, לפקוח את עיניהם ולהיות כאלוהים "יודעי טוב ורע", יש משמעות שונה לטוב ולרע שבמשל. שהרי אלוהים אינו נבחן בהתנהגותו המוסרית, שהרי הוא, בלשונו של אפלטון, אידיאת המוסר, ומעל לכל בחינה. ב"פרשת בראשית" מצטיין אלוהים בכושרו לברוא ישויות – את היקום, ואת האורגניזם, על כדור-הארץ, וגם את גן העדן – דהיינו בעזרת הדעת שלו הוא מכיר לעומק את המציאות ויודע לעצב אותה. בפרק א' מופיע הציון "טוב" ("וירא אלוהים את האור כי טוב") שבע פעמים, לא במובן של התנהגות מוסרית, אלא במובן של איכות הנברא. מכאן, ש"טוב" – משמעו כאן לברוא עולם המתפקד כהלכה, מנטרל איומים ושורד, ו"רע" משמעו לברוא עולם פגום שיקרוס. אפשר שזהו המוסר הטבעי: נִטרול איומים. טיעון זה מתחזק במה שאמרה האישה, שפרי עץ הדעת "נחמד העץ להשכיל", דהיינו – להבין טוב יותר את המציאות. וכך פירש גם ר' יוסי בר זמרה, בבראשית רבה: "מכאן שמוסיף חכמה" (י"ט ה').

המהפכה הנאוליתית שחולל, החטא הקדמון – אכילה מפרי עץ הדעת – היא שלב דרמטי בהתפתחות התרבות המדעית, והנגזרת הטכנולוגית שלה. מדובר לכאורה על עבֵרה פלילית ודתית, שכן מחוקק-העל (אלוהים) קבע שהפרי אסור למאכל. אבל אם ה"טוב" מכוון להבנת המציאות ולתפקודה, הרי שאין מדובר כאן באיסור נורמטיבי שקבע המחוקק/אלוהים, אלא בעצה של הבורא שמכיר היטב את ברואיו, ויודע שהמהפכה הנאוליתית והתרבות המדעית יובילו לקץ החיים עלי אדמות. והראָיה: הבורא שבמשל אמר לאדם "ביום אָכלך ממנו מות תמות". והנה, לא רק שהאדם הראשון לא מת לאחר שאכל, אלא הוליד בנים, וחי תשע-מאות ושלושים שנה, לפי הכרונולוגיה המקראית. הפירוש של הרמב"ן, ואחרים, ש"אילולא אכל היה חי לעולם" הוא מיתולוגי ואינו מתיישב עם ההיגיון של המשל. לעומת זאת ב"קהלת רבה", (ז' י"ג), מצוי הסבר קוהרנטי: "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ..." על-פי מדרש זה המהפכה הניאוליתית והתרבות הטכנולוגית החריבו את מה שברא אלוהים, דהיינו קלקלו את ההרמוניה שבטבע. את הקלקול הזה לא ניתן לתקן. לכן, בניגוד לתקוות שהטכנולוגיה תשפר את פריון האדמה ותגדיל את היבולים – "קוץ ודרדר תצמיח לך", ובסוף התהליך יִכלו החיים עלי אדמות "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". סימן לנבואת קץ החיים מצוי כבר בפרק ד', במשל קין והבל, המאפיין את הציוויליזציה שלנו, שיסודה בחטא הקדמון: המהפכה התחוללה, בני האדם יצרו את מזונם, ומיד החלו מלחמות בין רועי צאן (הבל) לעובדי אדמה (קין) שבנו ערים, אך נאלצו לנדוד כי "האדמה לא תוסף תת-כוחה לך". החל מרוץ חימוש ומרוץ פיתוח כלכלי היסטורי, המזינים מלחמות צבאיות, ומלחמות כלכליות, דתיות, לאומיות, ואחרות. מלחמות אלה מאיימות על עצם החיים, על-ידי מלחמה גרעינית ותרמוֹ-גרעינית, ועל-ידי זיהום הסביבה. הלקח שהנחילו מחברי המשל הקדמונים: אף שהאינטליגנציה האנושית מסוגלת לחקור את המציאות, ולהבין רבדים עליונים אחדים שבה, אין היא מסוגלת, כדברי אפלטון, לדעת את עולם האידיאות, וכדברי עמנואל קנט, לחשוף את האמת כשהיא לעצמה, לשפר כאן ועכשיו את מה שחוללה האבולוציה במיליארדי שנים, ולתקן מה שהרס החטא הקדמון. מכאן, שכאן ועכשיו, הוא האויב של העתיד הרחוק שלא לדבר על הנצח, שהוא, כפי שנאמר במשל, חסום בפני החיים על-ידי "החרב המתהפכת".

מכאן, שלפי התפיסה היהודית-נוצרית-מוסלמית צרב אלוהים את סיבית נטרול האיומים כבר בבראו את העולם. סיבית זאת היא היסוד האלוהי בעולם, היא הערובה לעצם החיים. ואכן, המבחן הגדול של אברהם, אבי המונותיאיזם, היה נטרול האיום עליו מצד מלכי הצפון, בפרק י"ד בספר בראשית. רק אחרי שהצליח במשימתו בלא נס ובתבונת המעשה שלו בלבד, תובנותיו (אמונתו) זכו לחיים ארוכים, בהתאם להתחייבות האלוהית בפרק ט"ו בברית בין הבתרים ובגבולות ההבטחה. פרק י"ד ופרק ט"ו, מגלמים בלשון בני אדם את כל תורת השרידות, וראוי להעמיק בהם לפני שניגשים להעמיק בתיאוריה של השרידות.

במאה השישית לפני הספירה חרטו היוונים את עקרון ההתבוננות בשער הכניסה למקדש אפולו בדלפי: "דע את עצמך".¹¹ בהתבוננות האדם לתוך עצמו ראו כהני אפולו את שבירת הדואליזם, חומר-רוח, שהרי רק בה מתקיימת בעיניהם אחדות של המתבונן ושל מושא ההתבוננות. אחדות זאת מאפשרת להגיע לאבן היסוד של היש, שאותה בקשו לחשוף הפילוסופים היוונים הקלאסיים באותה מאה. ההתבוננות העצמית יוצרת את האינטואיציה והיא נקודת המוצא למפעל המדעי כולו. בערך באותה תקופה התפתח בערי יוון דיאלוג אינטלקטואלי שפיתח מן ההתבוננות העצמית את המפעל המדעי. עקרון ההתבוננות העצמית לא פותח לראשונה על-ידי ההיוונים אלא היה פרדיגמה אינטלקטואלית בימי קדם. הרבה לפני שנבנה מקדש אפולו קבעה דת ההינדו בהודו שמשימת האדם היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". בזמן בניית מקדש אפולו ייסד גאוטמה סידהרתה שאקיימוני בהודו את דת בודהה. דת זאת מחייבת את מאמיניה להתבוננות ולמודעות עצמית. החשיבה המכניסטית (ראה בפרק הבא) דחתה את הידיעה העצמית כסובייקטיבית, אינטרסנטית, אנלוגית ובלתי חישובית ולפיכך בלתי אמינה. דחייה זאת מוסברת היטב על-ידי עקרון השרידות, המניח שהעצמי לעולם לא יחשוף את עצמו כדי לא להגיע לקריסה וחישוביות היא חשיפה. בעזרת האינטואיציות פיתח העצמי חישוביות לאובייקטים אך נמנע לעשות זאת עבור סובייקטים. עקרון אי-החשיפה הוא נגזרת ראשונית של עקרון השרידות. ואכן האדם הראשון התאמץ להסתיר את חטאו הקדמון מפני אלוהים, וכך נהג גם קין אחרי רצח הבל. המודרניות המכניסטית אובייקטיביסטית מבוססת על דחייה זאת. כוהני ההינדו, בודהה ודת התבונה של אפולו ראו דווקא בהתבוננות ב'עצמי' ובידיעתו, את נקודת המוצא להבנת המציאות, שהרי ב'עצמי' מתמזגים לישות אחת האמפירי, חומרי והאינטלקטואלי, מידעי. מכאן, שרק 'העצמי' יכול להבין את המציאות (של העצמי) ולפעול בדרך היעילה ביותר לניטרול איומים על 'העצמי' ועל דומיו, שהם בראש וראשונה יתר העצמיים/בני אדם וגם היקום וכל אשר בו. זאת ועוד, במרחב איומים כל מופע מאיים על כל מופע. האדם אינו רק מאוים אלא גם מאיים, ולכן ידיעת המאוים היא גם ידיעת המאיים. זאת לפי כוהני אפולו כל התורה על רגל אחת. אפלטון – האב המייסד של תרבות המערב – אימץ לכאורה גישה דואליסטית: אמת וסברה, ושאף לדעת בעזרת האינטואיציה של העצמי את מה שמחוץ ל'עצמי' – את האידיאה. אבל ידיעת האידיאה נובעת לא מתוך התבוננות במציאות החיצונית שבה זלזל אפלטון אלא התבוננות בעצמי שהרי לפי אפלטון לימוד הוא בעצם היזכרות במה שהלומד ידע בעבר. הלמידה הדיאלוגית של אפלטון היא התבוננות עצמית בחברותא, תוך הפריה הדדית. אפלטון הניח את עליונות התודעה ונתן לה פירוש רציונליסטי, בקובעו, כי ביטויה העליון היא המתמטיקה (בעיקר, כגאומטריה¹²). בכך גיבש אפלטון את האסכולה הפיתגוראית, שקבעה כי המציאות היא מספר=אידיאה=תודעה=מושג, והידיעה היא מדידה. מכאן, שהאידיאה של אפלטון היא מדידה מדויקת.¹³ מאז, הייתה הפיתגוראיות בת לוויה קבועה של האדם, כי היא הוכיחה את עצמה ככלי יעיל לפיתוח אמצעים לניטרול איומים: ייצור מזון, בניית בתים, מציאת דרכים, ריפוי, פיתוח אמצעי לחימה ומה לא? אסכולה זו עיצבה מומנטום מכניסטי/מדיד להתפתחות המדע המערבי באלפיים וארבע מאות השנים האחרונות, כיוון שלתחומים חוץ-מכניסטיים, ובייחוד לתחומים טלאולוגיים, לא פותחה (עדיין) מדידה/מתמטיקה. אפלטון הגביל את תפקידה הפעיל של התודעה, בבריאת ישויות מתמטיות/וירטואליות ומודלים לוגיים, שאותם כינה אידיאות.¹⁴ הגבלה זו חייבה לחלוטין את המדע התקני במשך אלפיים וארבע מאות שנים, עד המאה העשרים, ומחייבת אותו כמעט לחלוטין עד היום. מול הפרדיגמה הפיתגוראית-מתמטית-אידיאליסטית של אפלטון, שהמעיטה בערכם של עולם הניסיון ושל הממצאים האמפיריים כביטוי לאמת, העמיד תלמידו, אריסטו, את הפרדיגמה האמפיריסטית, שהתבססה על תצפיות במרכז. שתי הפרדיגמות התמזגו אצל ארכימדס במאה השלישית לפני הספירה. לתצפיות של אריסטו הוסיף ארכימדס ניסויים.¹⁵ המיזוג בין הפרדיגמות היה כה מוצלח – עד שניתן היה לנצלו לפיתוח טכנולוגיות, לרבות טכנולוגיות צבאיות, שהינן קטר, המוביל את פיתוח כל הטכנולוגיות. הצבא היה קטר מוביל בפיתוח טכנולוגיות, כיוון שהוא הארגון הפועל לאיפוס איומים על המדינה וכיוון שבקיומו משולבים שני עקרונות יסוד של המציאות – שיתוף ותחרות – ושניהם מתמזגים לעקרון השרידות, שנדון בו בפרק הבא.

עם ארכימדס, תמה התקופה הקצרה, יחסית, של הפרטת ההתבוננות בערי יוון, וחלה חזרה לשימוש המושכל של המדינה, בהתבוננות, בייחוד לצרכים צבאיים שהייתה נהוגה במצרים העתיקה. התוצאה: המִמסד שב והשתלט על ההתבוננות, והפעיל אותה לסתירת איומים עליו. העיון הולאם. ההתבוננות הייתה מכוונת לאמצעי לחימה. החל העידן המדעי: יצירת עומק תיאורטי לפיתוחים טכנולוגיים. לעומת זאת, לממסד היה עניין למנוע את חקר התודעה שאליו הגענו רק בהווה, כיוון שהמחקר הזה היה חושף את ליקוייו, את האופן שהוא קובע את מדיניותו ואת האופן שהוא מקבל את החלטותיו. רצח ארכימדס בידי חייל רומאי מסמל את השתלטות הפרדיגמה המיליטריסטית-מעצמתית על המערב. בעידן השלום (המיליטריסטי) הרומאי, הוקדשו המשאבים האינטלקטואליים במערב לפיתוח עוצמה צבאית. היעילות הרומית דחקה לשוליים את התבוננות-הפנאי ההלניסטית. הרומאים לא השמידו את המדע, אלא ניצלוהו להגברת כוחם האימפריאלי. המדע השימושי, שהוא סוד כוחן של מעצמות-העל היום – השתלט על ההתבוננות. ברומא רווחה פרדיגמה מיליטריסטית בולעת-כול, כלוויתן של הובּס. בקריסתו ההכרחית של המיליטריזם הרומאי – קרסה כל המערכת. כך הולידה מעצמת-העל הרומאית את ימי-הביניים באירופה. על חורבותיה של הפרדיגמה המיליטריסטית צמחה אנטי-תזה: הפרדיגמה היהודית-נוצרית, אנטי-פיתגוראית ואנטי-טכנולוגית (אנטי פרי עץ הדעת), ששלטה במערב כאלף שנה. בתקופה זו עסקו האינטלקטואלים במערב בהכוונת הממסד הכנסייתי, בעיקר בתודעת אלוהים שבראה את היקום ובחיזוק גורם האמונה באוכלוסייה. הם ביקשו לנטרל את האיומים על-ידי חזרה לגן העדן, אם לא בעולם הזה אז לפחות בעולם הבא. מטעם זה, היו מלחמות הנוצרים פרימיטיביות, והסכולסטיקה הנוצרית הייתה מפותחת לעילא. השלווה הנוצרית של מערב אירופה באה לקִצה במאה השלוש-עשרה. אז איימו המונגולים להשמידם. האיום המונגולי הבהיר לנוצרים כי לא ניתן לסמוך על ההשגחה וכי יש להיעזר בפרי עץ הדעת על-מנת לשרוד. רוג'ר בייקון, הפילוסוף וחוקר הטבע האנגלי, יעץ לאפיפיור קלמנס הרביעי לשוב ולטעום מפרי עץ הדעת, להתיר עיון בפיסיקה ובכימיה, כדי להציל את העולם הנוצרי. בייקון עצמו גילה את הנוסחה הכימית של אבק השריפה, באמצעות אנליזה של מעט חומר שהובא מסין. המדע הארכימדי קם לתחייה. באותה המאה הומצא השעון המכאני. עצם היכולת לתכנן ולבנות מכונה מדויקת, כמו שעון מכני, הפכה אותו לדימוי מרכזי, שעיצב את תמונת העולם המדעית בין המאה השבע-עשרה לימינו – כפי שהשתמש בו רנה דקרט, הפילוסוף שבישר את בוא המדע המודרני. ימי-הביניים הגיעו לקצם. במאה הארבע-עשרה החלו האינטלקטואלים במערב לחזור לפירושו של ארכימדס לפרדיגמה המכניסטית. פרדיגמה זו, שהגיעה לשיאה במאה השבע-עשרה, דחקה את ההתבוננות בתודעה, מליבת ההתבוננות בעולם, אל שוליה, כיוון שלמדענים לא היו כלים לפתח מכניקה של חשיבה, או מודלים מתמטיים שלה. הריאקציה של העת החדשה לפרדיגמה של ימי-הביניים העצימה את המחדל הזה. רוב מדעני העידן המודרני היו מדענים של מעצמות צבאיות – בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, ברית-המועצות וארצות-הברית וגם של המעצמה המזרח תיכונית - ישראל. דבק בהם הצורך לייעל את תפקודן של מדינותיהם, לפתח נשק גרעיני, לצפות מהחלל על אויביהן וכו'. ההישגים האדירים של ניוטון ושל ממשיכיו, הפיתוח הטכנולוגי והמהפכה התעשייתית שבאו בעקבותיהם, אפשרו את השתלטות המערב על הגלובוס. כך שלטה הפרדיגמה המכניסטית כשלוש-מאות שנה.

שתי מלחמות-העולם במאה העשרים – ובייחוד הטלת פצצות גרעיניות על שתי ערים ביפן, והשמדת יהודים באירופה בתאי גזים – חוללו במערב אנטיתזה הומניסטית למכניקה. התברר שהרעיון שהחטא הקדמון נעוץ בדעת אינו הזוי כל כך ואם לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, יש להתקדם הלאה. בשלה הקרקע להתנתק מהפרדיגמה המכניסטית של המאה השבע-עשרה ולשלב את חקר התודעה במדע. בין המלחמות התגלתה מעורבותה הפעילה של התודעה במכניקת הקוואנטים. שאלת התודעה החלה להציק לבכירי הפיסיקאים – לרבות מאקס פלאנק (1947-1858),¹⁶ ארווין שרדינגר (1961.1987),¹⁷ וולפגאנג פאולי (1958-1900), דיוויד בוהם (2002-1917)^{18 19} יוג'ין ויגנר (1995-1901),²⁰ ברנדון קרטר²¹ ואחרים. הגיעה העת לניסוח קוד היקום.

1. רוב האנשים מאמינים שב"מלכות שמים" יש ישות/ישויות בעלות תודעה גבוהה/מורכבת יותר. 2. זה המשפט: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". 3. "רוח אלוהים", בראשית א', ב'. 4. בניגוד לבעל המלאכה היווני "דמיאוגוס" שבנה את העולם בעמל כפיים כפי שמתואר בדיאלוג טימיוס של אפלטון. 5. והארץ הייתה תוהו ובוהו, בראשית א', 2. 6. קריסת פונקציית הגל היא ההסבר (או ליתר דיוק, תיאור) לתופעה שבה בכל עת שמבצעים מדידה, פונקציית הגל עוברת ממצב של סופרפוזיציה למצב עצמי מובחן, לפי פרשנות קופנהגן. 7. Stapp, H.P. (1993). A quantum theory of the mind-brain interface. In Mind, Matter, and Quantum Mechanics, Springer, Berlin, pp. 145-172. 8. על המשמעות האוטופית של גן העדן ראה, יאירה אמית, אוטופיזם מקראי, בספר: הגות המקרא, מבחר מתוך עיוני החוג לתנ"ך לזכר ישי רון, הקרן לזכר סגן ישי רון, החברה לחקר המקרא, עם עובד, 1979. 9. אמצעי לחימה. 10. לפי יאיר זקוביץ, "הצירוף 'טוב ורע' הוא מריסמוס, רוצה לומר, הוא מציין שני קצוות ומכוון גם לכל מה שביניהם. יודע טוב ורע הוא יודע כל, כמוהו כאלוהים. "דעת המקרא על גבולות הדעת", התפרסם ב"מגוון דעות והשקפות על הגבול בספריות תרבותנו", עורך: כרם, דרור: תשנ"ז, משרד החינוך, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. 11. הכתובת הנוספת שחרטו הייתה: "הכול במידה". 12. אפלטון נזקק לגאומטריה בגלל גילוי המספרים האי-רציונאליים. 13. 2,400 שנים אחרי אפלטון נתן אלברט איינשטיין את דעתו על הזיקה בין פיסיקה לבין מתמטיקה, כשהעיר, כי מתמטיקה טהורה עשויה להיות אחת הדרכים לפתרון תעלומות הפיסיקה: "אני משוכנע שהקונסטרוקציה המתמטית הטהורה מאפשרת לנו לגלות את המושגים ואת החוקים המקשרים ביניהם, וכך ניתן לנו המפתח להבנת הטבע ... במובן מסוים, אם כן, מקובל עלי שאמת היא כי המחשבה הטהורה יכולה לחבוק את המציאות, כפי שחלמו הקדמונים" (מצוטט אצל קאקו, על מרחב, הד ארצי, 1998). 14. ליתר דיוק, התודעה נזכרת באידיאות/תיאוריות, אבל מהר מאוד נזנחה תורת ההיזכרות שלו והתקבלה הדעה, שהתודעה מפתחת אותן. 15. ניסח את החוק היסודי של ההידרוסטאטיקה: על גוף, הטובל בנוזל, פועל כוח עילוי, השווה למשקל הנוזל שהגוף דוחה. 16. בשנת 1931 אמר פלאנק: "המדע לעולם לא יוכל לפתור את חידת הטבע, כיוון שאנחנו חלק מהחידה שאנחנו מנסים לפתור". 17. בשנת 1944 פרסם את הספר החיים מהם, שפתח את הדיון על הקשר בין התודעה לבין מכניקת הקוואנטים. 18. בספרו האחרון Wholeness and the Implicate Order הוא כתב: "בעבודתי המדעית והפילוסופית ביקשתי בעיקר להבין את טבעה של המציאות בכלל ושל התודעה בפרט" 19. "מאחורי המציאות יש סדר גבוה יותר, שכפופים לו גם רוחו של החוקר וגם מושא החקירה". 20. "האדם לעולם לא יבין את המציאות, אלא אם ייקח בחשבון את כושר החשיבה של תודעתו". 21. "לפי החוקים הבסיסיים של הפיסיקה יש לחקור את אופיים של כלי המחקר. ההתבוננות היא אחד הכלים האלה".