לילה קשה. בוקר חדש.

הבוקר עלה. השבת מתקרבת. עדיין אין לי תשובה לשאלה שמעסיקה את כולם. אני לא יודע למה גנץ ואשכנזי החליטו לפרק את כחול לבן. לזחול לממשלה של ביבי. לא מדובר בממשלת אחדות. זה בטח לא בגלל הקורונה. הרי אף אחד מהם לא טרח אפילו לבקש את תיק הבריאות. כל הדיבורים על "להכנס מתחת לאלונקה" הם קשקוש מביך. לא נכנסתם מתחת לשום אלונקה. נכנסתם מתחת לביבי. אני לא מתכונן להתעסק בזה יותר מדי. יש לנו יותר מדי עבודה לעשות. הנה המשימה הראשונה: לגרום לאנשים להאמין מחדש בכוחם. ביכולתם לשנות את המציאות. להחזיר את התקווה כתוכנית עבודה. הישראלים עשויים מחומרים חזקים. משברים תמיד מוציאים מאתנו את הטוב ביותר. שינוי הוא לא ספרינט - הוא מרתון. ממשלת אחדות אין, אבל אחדות בתוכנו יש. הצעיר מקומה 2 שדופק על הדלת של השכנה המבוגרת שלו לשאול אם היא צריכה משהו מהסופר, הוא יותר אחדות מכל ממשלת הבובות שביבי מקים לעצמו. בסוף רוב אזרחי ישראל הם אנשים טובים וערכיים. משרתים בצבא, משלמים מיסים. מגדלים את הילדים שלהם לאהוב את המדינה. לאנשים האלה מגיע שמישהו ייצג אותם. את הפחדים שלהם בימי הקורונה. את הצורך שלהם בכלכלה מתפקדת. מעמד הביניים והשכבות המוחלשות צריכים לדעת שיש להם קול. זה התפקיד שלנו. נעבוד בשבילם ללא לאות. בניגוד למחמאות שהוא מרעיף על עצמו. נתניהו מנהל את המשבר רע מאוד. הכל בשליפה. אין אסטרטגיה אחידה. מסיבות העתונאים מרשימות, אבל אין מאחוריהן ארגון מסודר או נוהלי עבודה שמישהו יכול להבין. ישראל התעלמה מכל ההתרעות על המגיפה שפרצה בסין כבר בדצמבר. רמת המוכנות של מערכת הבריאות הייתה מתחת לכל בקורת. אין מיטות, אין בדיקות, אין ציוד מגן, אין מכונות הנשמה. אלפים מאנשי הצוותים הרפואיים נמצאים בבידוד. אין אפילו מי שישאל איך הגענו למצב הזה. העורף הישראלי לא מוכן. מסיבות פוליטיות לא הופעל פיקוד העורף, מערך מל"ח (משק לשעת חירום), ורח"ל (רשות לשעת חירום). רמת המוכנות והפעילות של המערכת כולה הוגדרה בידי המכון למדיניות ואסטרטגיה: "כשל מערכתי ולאומי הגובל ברשלנות והפקרות." ברמה הכלכלית, המשבר אפילו לא מנוהל רע, הוא לא מנוהל בכלל. המשפט המוזר של ביבי שהוא עובד לפי "העקרון של מילטון פרידמן שהחמיא לי פעם", אינו לוקח בחשבון עובדה אחת: מילטון פרידמן מת לפני 14 שנה. הוא לא ידע שיש דבר כזה קורונה. הוא לא היה מחמיא לביבי על הטיפול בכלכלת המשבר. אין הסבר למה לא הונחה עדיין תוכנית כלכלית מסודרת. בקוריאה - המדינה שהפכה למודל העולמי של טיפול בקורונה - האבטלה ירדה (!) בחודש האחרון ל-3.3%. המשק הקוריאני פועל כמעט במלוא התפוקה. בישראל האבטלה עברה את ה-20%, המשק משותק. איש לא טרח ליצור קשר עם ממשלת קוריאה לבדוק מה הם עושים נכון. איש לא הגדיר מודל לחזרה לעבודה. המדינה צריכה להתחיל לשלם למעסיקים כדי להבטיח שלא יהיו פיטורים המוניים נוספים. היא צריכה להפעיל סדרה של "פרויקטי מדף" כדי להתניע כלכלת חדשנות. היא צריכה לפרוס - כן, דווקא עכשיו! - פס-רחב ודור 5 (אחרי בחינת סיכונים של האנטנות). היא צריכה להרחיב את הלמידה מרחוק ולהפעיל תוכנית לאומית לעבודה מהבית. היא צריכה לדחות מקדמות ומע"מ לעצמאים לקיץ, ולשקול לבטל אותם בכלל. היא צריכה לסבסד שכר דירה למובטלים. היא צריכה בעיקר לייצר ודאות. ראש ממשלה שמאיים בעשרות אלפי מתים לא ממש מסייע לחילוץ הכלכלה מהבוץ. בזה אנחנו הולכים להתעסק עכשיו. דווקא בימי משבר, חשוב שתהיה אופוזיציה. בארה"ב היו דמוקרטים ורפובליקנים גם במלחמת העולם השנייה. משברים אינם מבטלים את הצורך בקולות אחרים. בטח בזמן שהשלטון מפגין רשלנות ניהולית ואסטרטגית. בכל יוזמה חיובית שתסייע לאזרחי ישראל, כמובן שנהיה הראשונים לעזור. נפעל באחריות, בהגינות, נשתף פעולה עם הממשלה. אלא שמישהו צריך גם להצביע על כשלים, להציג תוכניות אלטרנטיביות, לוודא שהשלטון מתפקד ביעילות. מישהו צריך גם להגן על הדמוקרטיה. עכשיו יותר מתמיד. כל דמוקרטיה שהתמוטטה אי-פעם עשתה את זה בחסות "מצב חירום" כלשהו. הערכים והעקרונות שלנו לא נעלמים בזמן חירום. אנחנו זקוקים להם יותר מאי פעם. אנחנו נגן עליהם יותר מאי פעם.