אילן היוחסין של השרידות

הקוד המוצע נגזר מאקסיומת השינוי ומבוסס על עיקרון תצפיתי,¹ הקובע שהיקום וכל אשר בו קיימים בסביבה גורמת לשינויים כדי לנטרל שינויים ולפיכך מאיימת על המצב הקיים. מכאן נובע שכל מה שמצוי ביקום – הוא בבחינת שורד, ואין בו קיום זולת שרידה. מכאן, שקוד היסוד של כל פעולות הגומלין/הכוחות שבטבע הוא – נטרול איומים. את הקוד הזה כינה אייזיק ניוטון, במאה השבע עשרה, 'אינרציה' וניסח על פיו את החוק הראשון והחוק השלישי של התנועה. לפי הקוד הזה, פיתח תומאס הובס באותה המאה את הפילוסופיה החברתית והפוליטית שלו. במאה התשע עשרה פירשו בעזרתו קארל פון קלאוזביץ את המלחמה, פרידריך הגל את ההיסטוריה האנושית, קרל מרכס את ההיסטוריה הכלכלית, וצ'ארלס דרווין – את עולם החי. במאה העשרים ביסס עליו אלברט איינשטיין את 'עקרון השקילות', ופירש בעזרתו את המרחב, את הזמן ואת כל מה שבתוכם. במאה השבע עשרה נתן ברוך שפינוזה ביטוי מדויק לתובנת השרידות, כשכתב: "חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו, אינה אלא מהותו בפועל של הדבר". לתובנה זו נתן גלילאו גליליי ביטוי במושג "התמדה". אייזיק ניוטון קיבע תובנה זו, במסגרת-ייחוס קוסמית, בשלושת חוקי התנועה ובחוק הכבידה (גרביטציה). לאמור: כל מה שנמצא, מאיים, לפי המסה הגלומה בו, וכל מה שנמצא, מנטרל איומים לפי אותה המסה. מכאן שהציווי הקטגורי הראשון להגביר את המסה (להתעשר, להגדיל את המחזור ואת הרווח, ללמוד, לחזק את הצבא ולהשיג רוב בבחירות וכו').

כבר במאה השישית לפני הספירה קבע הרקליטוס ("האפל") מאפיסוס, חלוץ החשיבה הדינאמית, ש"המלחמה היא אֵם הכול" הרקליטוס השתמש בדימוי של אש, המכלה/מנטרלת את האיומים עליה, מתכלה תוך כדי כך ומתחדשת ללא הרף, כדי לסתור איומים חדשים. לפיכך, קבע הרקליטוס, "הכול אש". האש מבטאת לפי הרקליטוס את הסימטריה הבסיסית ביקום: היא מאיימת ומנטרלת איומים בעת ובעונה אחת. האש נמצאת בזרימה מתמדת, ולפיכך "הכול זורם" (panta rhei). מנגנון הזרימה הוא תהליך מתמיד של נטרול איומים. זהו הניסוח הפילוסופי הראשון לרעיון השקילות – התמדה-כבידה של איינשטיין – זרימה מתמדת של איומים ושל נטרולם. אפלטון הסיק מתורת הרקליטוס, שנטרול מתמיד של איומים לא יאפשר למדינה לתפקד כהלכה כי היא תאבד את יציבותה ותקרוס מבפנים. הוא ביקש לנטרל את איום המלחמה הפנימית של הכל נגד הכול, ולייצב את מערכת האש ההרקליטית בעזרת בליסטראות קוגניטיביות: תובנות קבועות – אידיאות. כדי לנטרל את האיום הפנימי במדינה, הניח אפלטון, ללא שום בסיס, בדיאלוג "המדינה", כי הטוב המוסרי שקול לאידיאת האידיאות. באותו דיאלוג ניסח אפלטון את האופן שבו יש להכשיר מנהיגים מדיניים ומפקדים צבאיים לתפקד באופן אופטימאלי. אפלטון נכשל והציע אוטופיה², בגלל האופי הסטאטי של אידיאת האידיאות, בעוד שהמציאות היא דינאמית. בעזרת עקרון השרידות הדינאמי, ניתן ליישם את הפרויקט של אפלטון: מדינה אידיאלית, המנטרלת איומים פנימיים וחיצוניים מכל סוג שהוא. במאה העשרים טען קארל פופר, כי אידיאת האידיאות הולידה את היטלר ואת סטאלין, שהיו הקוטב המנוגד לטוב המוסרי. זה היה כישלונו הגדול ביותר של נסיך הפילוסופים, כישלון לא רק בפיתוח תיאוריה, אלא גם בניסיון ליישם אותה. כישלונו נעוץ בפרדיגמה הסטטית של הקוסמולוגיה ביוון העתיקה. היוונים לא הבינו את משמעות התנועה, השינוי והרצף, כפי שמעידות האנטינומיות³ של זנון. בעוד שהיהדות הניחה קבוע אחד – אלוהים, וגם הוא אין סופי – שהכול מתייחס אליו, אפלטון הניח קבוע בדיד וסופי לכל מופע – אידיאה – ובכך הוא התנתק מהמציאות. ארכימדס שחי שלוש מאות שנה אחרי הרקליטוס התחיל לפתח באופן שיטתי את רעיונות הדינאמיקה של הרקליטוס. ב'פיסיקה', ספר הרצאותיו, ייחס אריסטו את רעיון האינרציה לתפיסתו של הרקליטוס. אריסטו לימד את תלמידיו, כי יש דעה "שאיש אינו יכול לומר מדוע גוף שהובא לכלל תנועה יעצור איפה שהוא. שהרי מדוע יעצור בכאן ולא בכאן? כך שגוף יכול להימצא או במנוחה או לנוע עד אינסוף, אלא אם כן יפריעו משהו חזק ממנו".⁴ אריסטו דחה גישה זו בטוענו, כי באין כוח חיצוני, הגוף אינו יכול להניע את עצמו אם הוא נמצא במקומו הטבעי. היה טעם עמוק יותר להתנגדות אריסטו לעקרון ההתמדה: העולם האריסטוטלי היה פוזיטיוויסטי,⁵ ולכן סופי. וכך – גם המתמטיקה והפיסיקה שלו. המדובר בפילוסופיה של האינטואיציה האנושית והשכל הישר, במסגרת הייחוס של הניסיון האישי, המתקשה להתמודד עם המושג "אין-סוף". לכן, בניגוד לאפלטון, שראה בגאומטריה את התגלמות החשיבה הטהורה ובסיס לכול, הפריד אריסטו בין הגאומטריה האאוקלידית, המכירה באין-סוף, מבלי שידעה לבטאו, לבין הפיסיקה של העת העתיקה, שאינה מכירה בו. הגישה הפילו-אינרציונית, שאריסטו דחה, מנוסחת בהרצאותיו כמעט במונחי חוק התנועה הראשון של ניוטון. אריסטו נכשל בשילוב הגאומטריה והפיסיקה, בגלל כלים מתמטיים מוגבלים בתקופתו.

מאה שנה אחריו פיתח ארכימדס את הכלים האלה בשיטת האינטגרציה והמיצוי.⁶ ואכן, אחרי ארכימדס ניכרת חזרה לאינטואיציה הגאונית של הרקליטוס, שבכל הקיים יש נטייה פנימית להתמיד במצבו עד אין-סוף. האין-סוף אינו מתממש, לכאורה, בגלל כוחות בלימה ונטרול, שמפעילות ישויות זו על זו. אבל, לפי עקרון מאך (ראה להלן), כוחות הבלימה והנטרול שואפים לאין-סוף; ולכן, האין-סוף מתממש כאן ועכשיו גם בעולם הפוזיטיוויסטי-אריסטוטלי. רעיון ההתמדה נמצא בכתביו של האסטרונום והמתמטיקאי היווני היפרכוס מרודוס, שפעל במאה השנייה לפני הספירה.⁷ המדען והפילוסוף יוהן פילופונוס מאלכסנדריה, שפעל במאה השישית, וביצע את אותם הניסויים המפורסמים, שביצע גליליאו גליליי אלף שנה מאוחר יותר, פיתח את הרעיון שהגוף נושא עמו את הכוח המניע, או איזו נטייה לתנועה – גם לאחר שהכוח המניע הראשוני חדל לגעת בו (incorporeal motive enérgeia), ואין צורך במגע נוסף של גוף אחר, כפי שסבר אריסטו.⁸ הנטייה לתנועה כונתה במהלך הזמן impetus. הרופא והפילוסוף המוסלמי אבן סינא, שפעל בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה האחת-עשרה בפרס, המשיך את דרכו של פילופונוס. הוא דיבר על תכונה עצמית של הגוף, שאותה כינה "נטייה". לפי אבן סינא, הגוף המושלך רוכש נטייה זו ממשליכו, והיא נותרת עמו במהלך התנועה. הוא כתב: "כאשר בודקים את העניין הזה לאשורו, מוצאים אנו שנכונה ביותר היא השקפת אלה החושבים, כי הנע מקבל נטייה מהמניע. הנטייה היא מה שחשים בו בחוש בשעה שמנסים לכפות מנוחה על תנועה טבעית או מאולצת – מורגש אז כוח התנגדות, שאין ספק במציאותו בגוף".⁹ כשלוש מאות שנה אחרי אבן סינא, קיבלה המגמה האנטי-אריסטוטלית והקדם-ניוטוניאנית ביטוי בולט במערב בכתבים של ז'אן בורידן (1370-1300), דיקן אוניברסיטת פאריס. בורידן הציג את האימפטוס בראשונה כגודל כמותי מתכונתי לכמות החומר ולמהירות (דומה למה שאנו מכנים היום תֶנע-מומנטום). הגודל הכמותי הזה אחראי לתנועת הגוף. הוא סבר שהתנועה הייתה נמשכת לנצח לולא היו גורמים מעכבים.¹⁰ אנחנו, לעומתו, אומרים, כי העיכוב הוא נצחי; ולפיכך, הנצח קיים לא במרחב התנועה, שבו חיפשוהו רבים וטובים, אלא, כאמור, בממד השרידות. במאה השבע-עשרה הסתיים תהליך השתחררות המערב מהאפוטרופסות הרוחנית של אריסטו – לרבות מהתנגדות אריסטו לעקרון השרידות הפיסיקלי. את התהליך הניע, רוג'ר בייקון במאה השלוש עשרה. הוא חזה בימי האיום המונגולי על אירופה המערבית את היתרונות השרידותיים של המדע. במאה השש עשרה הכה קופרניקוס את פיסיקת השכל הישר של אריסטו מכה אנושה, כשקבע, כי האמת אינה מה שאנחנו תופסים בחושינו ומנתחים בשכלנו, אלא היא נוגדת את התפיסה החושית, כפי שקבע אפלטון. קופרניקוס התבסס, בעיקר, על 'התער של אוקם': קיצור ופשטות (יופי) מתמטית.¹¹ אף שקופרניקוס הדהים את העולם הנוצרי בטיעונו ההליוצנטרי, הוא נזקק לאימות פיסיקלי. כדי לאמת את הטיעון הקופרניקאי, ניסח גלילאו את עקרון ההתמדה ואת עקרון יחסיות התנועה. הוא קבע: מטבע הדברים, גופים ממשיכים לנוע ללא צורך בהפעלה שוטפת של כוחות. תנועה זו, המתקיימת במסגרת ייחוס אינרציונית,¹² אינה נתפסת בחושים, בגלל יחסיות התנועה הקצובה. כזו היא תנועת כדור-הארץ. החרמת קופרניקוס על-ידי האינקוויזיציה, כדי לנטרל איום על הדוגמטיות הנוצרית, רק הוסיפה יוקרה לטיעוניו. במקביל, ניסח יוהנס קפלר את הכללים המתמטיים של תנועת כוכבי הלכת. ואלה ביססו את המהפכה הקופרניקאית. ביסוד הביסוס עמד העיקרון של שרידות התנועה. אם לפי הרקליטוס, אבי הדינאמיקה, הכל תנועה – הרי לפי מדעי הדינאמיקה המודרניים, הכל שורד. עקרון ההתמדה/שרידות העסיק את בכירי המדענים והפילוסופים במאה השבע עשרה, ומה שהעסיקם – מעסיק גם אותנו בעשור השני של המאה העשרים ואחת, כיוון שתובנותיהם נמצאות בבסיס תובנותינו. הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקרט (1650-1596), שסיסמתו, cogito ergo sum (אני חושב/מטיל ספק – סימן שאני קיים) שהיא קריאת הקרב של המדע המודרני, קבע בחוק הראשון של הטבע, שכל דבר בכל מקרה, אם העניינים תלויים בו, לעולם משמר את מצבו, וכך כל מה שנע יוסיף לנוע. גם מערכת קורסת תמשיך לקרוס וגם צבא שתפקודו לקוי ימשיך לתפקד באופן לקוי, אלא אם נבין את מנגנון דיאלקטיקת השרידות ונתערב בו. ברוך שפינוזה קבע את העיקרון הזה במרכז הפילוסופיה שלו, והפיסיקאי והמתמטיקאי הבריטי אייזיק ניוטון (1727-1642) ציין שאת עקרון ההתמדה הוא למד מגליליי. ניוטון קבע בחוק התנועה הראשון שלו: כל גוף ממשיך במצב מנוחתו או בתנועתו הקצובה בקו ישר, אלא אם אולץ לשנות את מצבו על-ידי כוחות המוטבעים עליו. לפי ניוטון, האינרציה היא כוח הטבוע במסה של העצמים vis insita, והכוח הזה הוא כוח העצלות, vis inertia, השואף להתמיד במצבו.

שרידות היא כוח יסוד עם כיוון, ולפיכך היא מארגנת ומפעילה את כל העקרונות האחרים בכל תחומי המציאות, וככזאת היא הסיבה התכליתית של ההתרחשות – במיקרו ובמאקרו, בבלתי-אורגני ובאורגני, בדומם, בצומח ובחי; במידע מכל סוג שהוא: דת, תרבות, פרדיגמה מדעית, אידיאולוגיה וכו'. במילים אחרות, סיבת-העל של כל ההתרחשויות היא הצורך הצרוב בכל מה שקיים לנטרל כוחות/אִיומים, כדי לשרוד/לא לקרוס, בסביבה/בשדה עם כוחות/אִיומים. זה הטעם לתגובה האינרציונית בטבע, וזה גם הטעם לתגובה האינרציונית בחברות אדם ובתוצריהן – הצורך להתמיד בקיום, על-ידי נטרול כוחות/איומים. לפיכך, אני שורד/מתמיד, מנטרל איומים, משמע אני קיים. הטיעון הזה הוא גם אינפורמטיבי וגם רציונאלי, גם פשוט וגם אוניברסאלי, וככזה הוא מתמודד בהצלחה עם כל המודלים שקדמו לו להסבר המציאות. זו תמונת עולם דינאמית עם קיבוע 'שטני' אחד – שהשכל הישר מתקשה לעכל, אך גם לא יכול להיפטר ממנו, שהרי הוא קבוע גם בתודעה: ניטרול איומים. הראשון שביטא בשיטתיות תמונת עולם 'שטנית' זו היה הרקליטוס. לכן כינוהו בני דורו 'האפל'. אפלטון זיהה את השטניות של דיאלקטיקת ניטרול האיומים, והקדיש את מפעלו האינטלקטואלי למלחמה אוטופית וחסרת תקווה. אותם הדברים אמורים במייסדי הדתות הגדולות במערב: אברהם, משה, ישו, מוחמד וקארל מרקס. ניקולו מקיאוולי, תומס הובס ופרידריך הגל, התאמצו לרסן את הקיבוע הזה. דרווין, ניטשה, פרויד, אנשי תורת הקוואנטים והפוסטמודרניסטים, נכנעו לו. זו תמונת עולם של מלחמת הכל בכול, היוצרת סדר והורסת אותו. רק אם נבין את המנגנון של המלחמה הזאת, נוכל להרבות את הסדר ולצמצם את הכאוס. בתמונת עולם זו גם השלום הוא מהלך מלחמתי, שעתיד לקרוס. מערך החשיבה, שלפיו חלקיקי היסוד של החומר 'נלחמים' אלה באלה ללא הרף, ואנשים מסוגלים לקיים יחסי שלום, גם הוא מהלך במלחמה/דינאמיקה זו. הוא מבטא צורך פסיכולוגי (תקווה) לסתור את האיום על התודעה המודעת. בהנחה שהעיקרון הזה צרוב בקיום הפיסיקלי באשר הוא, אנסה להשיב על השאלה, איך הכל נגזר ממנו. אשתדל להוכיח, שהעיקרון הזה הוא הרעיון הפשוט, היפה והמשכנע, שחזה ג'ון וילר. המרשם מבוסס על ההנחה, ששרידות היא מידע ¹³ שנכנה אותו SIS, והוא מקדד כל מופע פיסיקלי בסיבית אחת של על-מידע: סתירת איומים.¹⁴ העל-מידע העל-יסודי הזה אינו נמצא בממד מרחבי, אלא בממד גבוה יותר. כך מתאפשרת בראשונה הבנה של מהותו של מרחב-על. על-המרחב הזה מחולל על-כוח יסוד ביקום: אינרציה/שרידות, המתממש בכל פעולת גומלין. מכאן שעל-הכוח היסודי הזה מחולל את ארבעת כוחות היסוד, המוכרים היום בטבע: כוח הכבידה, הכוח האלקטרו-מגנטי, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש. ארבעת הכוחות האלה מחוללים כל מופע פיסיקלי, ובכל מופע כזה מוכלא SIS: סתירת איומים. מכאן, ש-SIS הוא אבן היסוד של התיאוריה, ומידע הוא ישות יסודית בפיסיקה. כך נוצר הבסיס לתורת השרידות (S-Theory), המתיימרת להיות תורת הכל (Theory of Everything), כיוון שהיא מצביעה על מקור ארבעת כוחות היסוד, ומאחדת בכך את תורת היחסות ואת מכאניקת הקוואנטים, וגם כוללת את הצופה, המשקיע את מחשבתו בנטרול איומים, ותוך כך מאיים בעצמו. מכאן,של-SIS יש אופי דואלי: הוא דו-פרצופי – סותר איומים וגם מאיים. האופי הדואלי של SIS יוצר סימטריית על-יסוד, ובלתי-נשברת במרחבי היש בכל חבורת תמורות שניתן להעלות על הדעת. המיתר הזה, שריטוטיו אחראים לגיוון שבטבע, מצופף סדירויות – איומים וסתירותיהם. במערכות פשוטות מאוד מופעלת רק הסיבית המקורית. במערכות מורכבות יותר – ובייחוד במערכות אורגניות – מופעלות אסטרטגיות וטקטיקות של סתירת איומים, מפשוטות מאוד עד למורכבות מאוד. במערכת האנושית – המערכת המורכבת ביותר – מופעלות שרשרות של סיביות מידע, הנגזרות כולן מהסיבית הראשונה, עד שלשכל הישר לא ברור הקשר בין האיומים לבין האמצעים, המופעלים לסתירתם. התהליך הדינאמי – מפשטות למורכבות, עד קריסה וחוזר חלילה – נקבע על-ידי יחסי גומלין דיאלקטיים של סתירת איומים/איומים. שקילות (equivalence) היסוד של יקומנו, הנה: להתקיים – משמע לאיים על איומים. מכאן, שיש יחסי שקילות בין כל מה שנמצא בקבוצת (set) הדברים הקיימים, לבין כל מה שנמצא בקבוצת האיומים. משמע, סתירת איומים היא איום על מה שמהווה איום. לכן, סימטריית היסוד ההופכית של יקומנו הנה: איום – סתירת איום. לפיכך, זמן הוא טווח האיום. בין המושג "שרידות" לבין הכול, מתקיימת רדוקציה. מכאן, אם הייתה ליקום ראשית בזמן, כפי שהוכיחו מתמטית רוג'ר פנרוז וסטיבן הוקינג בשנת 1970, על יסוד תורת היחסות הכללית של איינשטיין – לפי "משפט הייחודיות" (סינגולאריות) ¹⁵ שניסחו, ראשית זו הייתה SIS ולא המפץ הגדול. זאת מפני שבמסה שהתפוצצה קודדה סיבית SIS, שחוללה את המפץ כתוצאה מכשל בסתירת איומים פנימיים על המערכת. השערה זו חסרת כל ערך ( נונסנס) בפרדיגמה הרווחת, אך היא הסבר פשוט ויפה בפרדיגמה המוצעת.

המסקנות, לפיכך, הן:

• אם איומים מגדירים את הזמן, הרי גם לפני המפץ הגדול התקיים זמן, והוגדר על-ידי איומים פנימיים.

• אם הייתה ראשית לזמן, היא לא הייתה כשהתחולל המפץ הגדול/בריאת העולם, אלא כשהמידע, שהוצלל מן השלם, היה למסה/אנרגיה.

• הפילוסופים טעו כשנעזרו במידע, כדי לנסח את האונטולוגיה של היש, והפיסיקאים טעו כשהגבילו את עצמם לחקר המסה והאנרגיה.

• עלינו להפנות את תשומת-לבנו לאונטולוגיה של המידע ולפיסיקה של המידע.

מתוך ההשערה – איום אינו חל על מידע – נגזרות המסקנות:

• זמן לא חל על מידע.

• מידע הוא נצחי.

• מידע אינו מצוי בארבעת הממדים של יקומנו, אלא בממד גבוה יותר.

להבנת מערכות קיימות, לא די ברעיון יסוד ובתיאוריה המבוססת עליו. ההבנה מחייבת כמות עצומה של מידע נוסף, שנוצר ללא הרף, וברובו הוא אקראי. לכן, ניתן להבינו, אך לא לחזותו מראש, אלא, לכל היותר, לחזות את הסתברות התרחשותו. המידע הנוסף הזה, שצרוב בו SIS, אחראי לגיוון המציאות. _____________ בשבוע הבא: עקרון השרידות במערכות אנוש.

1. הפענוח ייעשה בשיטת "תיאורית העיקרון", שאותה הסביר אלברט איינשטיין בשנת 1919. 2. שם ספרו של תומאס מור שהתפרסם בשנת 1516. משמעות השם, לפי המחבר, "מקום טוב" ו"שום מקום". שם הספר היה למושג המבטא מדינה אידיאלית שלא ניתן לקיימה. רמז לאוטופיה נמצא בחזון אחרית הימים של ישעיהו (פרק י"א פסוק ו') האוטופיה הראשונה הוצעה על-ידי אפלטון בספר 'המדינה'. אחרי כשמונה מאות שנה פרסם אגוסטינוס הקדוש את האוטופיה הנוצרית 'עיר האלוהים', 3. סתירות ללא מוצא והסתבכות התבונה. 4. אריסטו, פיסיקה (639-642) 5. מבוסס על ממצאי החושים ועל הניסיון בלבד. 6. שקדמה לחשבון האינפיניטסימלי, שפיתחו ניוטון ולייבניץ, במקביל, במאה השבע-עשרה, ושגיבשו אוגוסטין קוּשי, ברנרד בולצאנו קרל וויירשטראס במאה התשע-עשרה. המושגים היסודיים של החשבון האינפיניטסימלי, המאפשרים להתנתק מהשקפת העולם היוונית בכלל ומההשקפה האריסטוטלית בפרט, הם: גבול, נגזרת אינטגרל, טורים אין-סופיים ורציפות של פונקציות. 7. להיפרכוס נודעה השפעה מכרעת על האסטרונום קלאודיוס פתולמיאוס, שחי באלכסנדריה במאה השנייה לספירה, והתיאוריה הגיאוצנטרית שלו שרדה 1,400 שנה – עד המהפכה הקופרניקאית. Crowe, Michael J. Theories of the World from Antiquity to the Copernican Revolution. New York, 1990. 8. Wildberg, C. (1999). "Impetus Theory and the Hermeneutics of Science in Simplicius and Philoponus." Hyperboreus 5, pp. 107-124. 9. L. Goodman, “Avicenna” in Robert Wisnovsky (Editor), Aspects of Avicenna, Markus Wiener Pub., London, 2002. 10. Thijssen, J. M. M. H., and Jack Zupko (eds.) (2001). The Metaphysics and Natural Philosophy of John Buridan, Brill, Leiden-Boston-Köln. 11. תומאס אוקם, נזיר אנגלי מהמאה השלוש-עשרה, אחד מגדולי הסכולסטים, הציג את העיקרון החשוב במתודולוגיה של בניית תיאוריות: להסתפק בהסבר המינימליסטי. העיקרון הזה קרוי "תער אוקם". המתודולוגיה הקפדנית של "תער אוקם" דורשת לפנות למסקנות לוגיות הנובעות מהמודל. 12. הביטוי מסגרת ייחוס אינרציונית, נטבע רק במאה התשע עשרה, אך הוא כלול בטיעון של גלילאו. 13. המחולל כל SOS . 14. קריסת מערכות, שבירת סימטריות, מחלות, רעב ומחסור, זיהום הסביבה, אלימות הזולת, מלחמות, אסונות טבע וכו'. 15. ייחודיות היא נקודה במרחב, שבה העקמומיות אין-סופית; ולכן, התיאוריה עצמה נכשלת שם, ואינה מאפשרת לחשב דבר.