ביום רביעי יסבו היהודים בכל העולם, איש איש בביתו, סביב שולחן הסדר הערוך, הילדים הקטנים ישאלו 'מה נשתנה' ולגדולים יהיה הרבה מה לספר ולא רק ביציאת מצריים. ארבע הקושיות ישאלו ואליהן תצטרפנה קושיות נוספות, נוקבות ומהותיות לא פחות. עורך הסדר יוביל ב'עבדים היינו' ויגלה פתאום שכמעט ואין מי שישיר איתו את 'והיא שעמדה לאבותינו'. הבן הבכור עם רעייתו וילדיו נשארו בביתם, הבת נשארה עם אישה וילדיה בביתם, נותרו רק הוא, רעייתו, ההגדה וריח עצוב של החג המשפחתי שביומן חגי ישראל והוא כל כך בודד, כל כך לבד.
אביב הגיע, פסח בא והשמחה לא ממש רבה. מגפת הקורונה יוצרת סדר עולמי משלה, הכאוס הפוליטי כמוהו כנגיף שאיבד שליטה, החרוסת שנוצרה בין שני הנגיפים הופכת למרור מר מלענה, אף זרוע נטויה לא יכולה בעת הזאת לחלץ את האנושות ואת עם ישראל מאי הסדר הנוכחי, גם לא יד חזקה ואפילו לא יד הנוגעת ברעותה ממרחק שני מטרים.
ימי התוהו ובוהו שירדו על העולם הם השעבוד הגדול ביותר, שיעבוד שאינו ניתן לצפייה, המכה האחת עשרה, אחרי הדם, הצפרדע, הכינים, הערוב, הדבר, השחין, הברד, הארבה, החושך ומכת בכורות. המכה האחת עשרה. כולם יודעים מתי ניחתה על העולם ואין מי שידע מתי תגיע לקצה. ובליל הסדר הזה, איש איש לביתו, איש איש למצותיו, לחרדותיו, לדאגותיו, לתקוותיו, לתפילותיו, 'השתא עבדי שנה הבאה בני חורין'.
בעוד שעם מגפת הקורונה, בזהירות, במיגון, באחריות, אפשר לחיות. קשה יותר מגפת בני האדם, הפוליטיקה. המאבק הפוליטי המתחולל בשנה וחצי האחרונות הוא מהקשים ביותר שידעה המדינה הצעירה שלנו. כל האמוציות מתכנסות בקפסולת זעם בלתי נשלט, מאיימות להתפוצץ, מאיימות להטביע אותנו חיים. הפסיפס האנושי המיוחד של העם היהודי השב לארצו, לביתו מקצות תבל, התמהיל המיוחד והיפה הזה, המצריך בכל זמן נתון, פשרות וויתורים, ייצר כך עם אחד ובו בליל דעות, מחשבות, מנהגים, רעיונות, קודים, אך מכנה משותף יצוק, איתן, מסר עוצמתי, קשר יהודי רציף המתמשך מיום עמדו של העם היהודי על בימת ההיסטוריה ועד ימינו אנו.
לכל תקופה מורכבויותיה, אתגריה, קשים יותר, קשים פחות אך תמיד שרדנו. ברם, דומה כי בימים אלה, ימי הפוליטיקה, רשויות יסוד במדינה מתנגשות במלא העצמה אחת ברעותה, בה קווי פרשת מים נחצים בכל יום מחדש, בה חצי מהעם מרגיש נבגד ו
החצי השני ממודר, בה חוסר האמון נורא ואיום, השסע מתרחב, הקרע מעמיק, האיבה מרימה ראש לתמיד.
בימים אלה, ימי הטל ואל מטר, האביב כבר כאן, אך הדבר היחיד שזוהר ומנצנץ הוא חוד החרבות הנשלפות. ציוצי ציפורי השיר הנשמעים הן האשמות בלתי פוסקות. בימים אלה בהם אנו מנקים את הבית, מבערים את החמץ, ראוי להיעצר לרגע קט, לנקות את החמץ שבקירות הלב ובתהומות הנפש, להגיע אל ליל הסדר המשונה, המוזר בעידן נגיף הקורונה, בלי שנאת אחים, עם קושיות, עם ארבע כוסות ועם תפילה לגאולה אחת. זרעי האחדות הנזרעים בימים אלה מעוררי תקווה שעוד יהיה טוב, זה מגיע לנו, התעייפנו מהחד גדיא על כל גווניו.