בסוף שנות הששים של המאה שעברה כתב הפובליציסט האמריקני וולטר ליפמן, ששאלת השאלות של המין האנושי, היא כיצד יינצל מהשואה המאיימת עליו, וכיצד ירכוש נכונות לפתח כישורים ואמצעים לשרוד (ליפמן, "ניו-יורק טיימס", 41 בספטמבר, 1969). ליפמן ביטא את מודעותו לעקרון השרידות. למסקנה הזאת הביאו אותו תרבות "מאזן האימה הגרעיני" תרבות "מרד בשר התותחים" בארה"ב שחוללה מלחמת ויטנאם, ובעיות זיהום הסביבה שהעסיקו אז את המערב. שאיפת המערכות הפוליטיות לשרוד קיימת, מאז היותם, לפחות בעשרת אלפים השנים האחרונות, "הפוליטיות", כלומר מאז ביות הדגנים, הקטניות ובעלי החיים; זאת שאיפה קבועה והיא משפיעה יותר מכל גורם אחר על התנהגותם של בני אדם. לפני הציביליזציה שלנו די היה לשרוד במובן הגופני המצומצם ולהתרבות, כדי לספק את מטרת ההתנהגות האנושית. בציביליזציה הנוכחית, נוספה האפשרות, לשפר את היכולת לנטרל איומים באופן מכוון מתוך ראיית העתיד על-ידי צבירת נכסים שיצר האדם בעזרת "פרי עץ הדעת", שהרי בעידני הליקוט והצייד "הנכסים" היו שייכים לכל באי עולם וכל דאלים גבר. ואכן בעלי נכסים מנטרלי היום את איום מגפת הקורונה באופן יעיל יותר. לעומתם עניים לא מעטים, מרודים כמו רבים מן החרדים בבני ברק או בניו-יורק הולכים לעולמם. הרצון לצבור נכסים ולהשיג רווח גדול ככל האפשר, שהוא הנחת יסוד במדע הכלכלה, מפתה יחידים, חברות ותאגידים להימורים מסוכנים, ולפעמים למעשים פליליים, העלולים לא רק להרע את מצבם הכלכלי אלא גם לרושש אותם כליל, לגזול מהם את החופש ואף את החיים. בכל ההיסטוריה נטלו יחידים חבורות ומדינות הימור שכזה. היום, כשמגפת הקורונה כלתה חלק ניכר מן הנכסים התברר שהמהמרים לא לקחו בחשבון איומים שלדעת מקבלי ההחלטות היו בסבירות נמוכה. ארה"ב העשירה במעצמות הגיעה למגפה בלי מוכנה ושלמה את המחיר היקר ביותר בנכסים כספיים ובורסאיים. הניסיון ההיסטורי מלמד כי מלחמות שתכליתן סיפוח טריטוריה, עלולות להסתיים בתבוסה, בהפסד טריטוריה, בשבירת קונצסנסוס פנימי ואף בחורבן, שכן התוקפן מנסה לבלוע מה שאין הוא מסוגל לעכל, ולבצע משימה שהיא מעבר לגבולות הכוח שלו. זה מה שקרה לצרפת בימי נפוליאון, לגרמניה בימי היטלר, לברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה. לנפוליאון, להיטלר ולסטאלין, היה מכנה משותף, אחד לפחות: הם היו, על-פי התיאוריה המוצעת בזה, מגלומנים שרידותיים. שלושתם נשענו על מקור כוח מוגבל וביקשו להרחיב את טריטוריית השרידות שלהם, למרות התנגדותן העזה של המדינות שעמדו לספחן. לשם כך הם פגעו בתוחלת השרידות של מנהיגים אחרים ושל מדינות ועמים אחרים. שלושתם שכנעו את בני עמם, באמצעים כוחניים ועל-ידי שטיפת מוח, אידיאולוגית ומיתולוגית, לקבל את הגיונם המגלומני. מגלומנים אחרים, שמניעיהם היו דומים לאלה של נפוליאון, היטלר וצדאם, נכשלו בשלב השכנוע והביות. זה נותן מקום להשערה שמגלומן פוליטי מצליח הוא מביית גאוני. בייחוד מפליאה גאוניותו של היטלר לביית את הגרמנים בני התרבות.

דמוקרטיה ביקורתית, בניגוד לדמוקרטיה מיתולוגית, היא תרבות שמצליחה לחסום, במקרים רבים, את השתלטותם של מגלומנים פוליטיים, ומונעת מהם לסכן את שרידותה, בכך שהיא נמנעת מלהיגרר על-ידם למלחמות יזומות, לכיבושים ולסיפוחים. משטר טוטליטרי ותרבות טוטליטרית, לרבות דמוקרטיה מיתולוגית, הם המגרש של המגלומנים הפוליטיים. תרבויות המעודדות את צמיחתם של מגלומנים פוליטיים, גם מצמיחות משטרים טוטליטריים. אמנם, טוענים, לעִיתים, העומדים בראש המשטרים האלה שהם משטרים דמוקרטיים, ולפעמים גם מסגלים לעצמם מעט מכללי המשחק של הדמוקרטיה. אבל, כללי משחק אחדים אינם המשחק עצמו, ששמו: קיום תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שוויון בין כל האזרחים, לגבי כל ענייני המדינה. מצב זה אינו מתקיים בציביליזציה שלנו בשום מדינה. דמוקרטיות ביקורתיות עלולות, בשעות משבר, להעמיד בראשן מגלומנים, ואז הן מסתכנות בביטול משטרן הדמוקרטי או בהגבלתו בסייגים חמורים. מדינת ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ביקורתית, בגלל המגבלות שהיא מטילה על תקשורת אינטליגנטית בתנאי שוויון ביחס למערכת הביטחון שלה. מאז הקמתה, במאי 1948, לא הייתה בישראל ביקורת של ממש על מערכת הביטחון, והישראלים כה בּויתו על-ידי מנהיגיהם עד שהם מתנגדים בחריפות לביקורת כזאת ומכנים אותה בשם "שבירת מיתוסים" במובן השלילי. זו הסיבה העיקרית שמדינת ישראל וצבאה הובסו בלחימה הזעירה עם הפלשתינים בשבע שנות האינתיפאדה הראשונה, ובלוחמת הגרילה עם ארגון החיזבאללה בדרום-לבנון עד בריחת צה"ל משם בשנת 2000, באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. זאת גם הסיבה מדוע מתקיים מאזן אימה בין ישראל לארגון החמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועת עזה ומדוע במבצע צוק איתן (2014) ובמבצעים שקדמו לו צה"ל לא השיג את המטרות שקבע הדרג המדיני ואת המשימות שהוא הציב לעצמו המתמצים בחיסול היכולת הצבאית של החמאס. פיתוח אמצעי לחימה בלתי קונבנציונליים, גם אם לא נעשה בהם שימוש, וכן תיעוש מהיר ובלתי מבוקר, שנועד לשפר את מצבה של האוכלוסייה, עלולים להרע מצב זה, בגלל שינוי בלתי הפיך של התנאים האקולוגיים, הפוגע בסיכויי האוכלוסייה לשרוד. מכאן, שאפשר לטעון, שבתרבות הטכנולוגית אשר התפתחה תוך כדי שאיפה לשפר את מצב בני האדם, יש יסודות של הרס עצמי והתאבדות, ושהיא מסכנת את שרידות המין האנושי ואת שרידותם של החיים על פני כדור-הארץ, יותר מכל גורם אחר.

חוקרים הבחינו בהתנהגות חברתית אלטרואיסטית, לכאורה, אצל בעלי חיים. חוקריים שהציעו הסבר, שהתנהגות חברתית של בעלי חיים מבוססת על האינטרס של הפרט ולא של קבוצה, והיא איננה תוצאה של ויתור על האינטרסים של הפרט לטובת הקבוצה. בקבוצת היונקים ניתן להבחין, במהלך תקופת גידול ממושכת של הצעירים בתנאים של חסות של הוריהם, בשיתוף פעולה בהתגוננות בפני טורפים, בחיפוש מזון ובעוד פעילויות. זהו בבחינת יתרון בולט לפרטים, המהווים "שירות" לפרט אחר באוכלוסייה על בסיס של הדדיות, כלומר – בנסיבות דומות יזכה הפרט הנותן ב"שירות" דומה מהפרט האחר. התנהגות זו כונתה 'אלטרואיזם הדדי'. קופי בבון עוזרים זה לזה בהתמודדות עם מתקיפים, דולפינים ולוויתנים מגישים עזרה כאשר פרט מסוים מבני-מינם נפצע. ההיגיון הביולוגי של התנהגות זאת נעוץ בכך שהרווח שהפרט מקבל עולה בהרבה על ההשקעה שלו, ולכן זהו אלטרואיזם בעירבון מוגבל מאוד (נוימן). חברת האדם המורכבת יותר מכל חברה אחרת זקוקה כמסתבר לכישורים של אלטרואיזם הדדי. חוקרים חשפו במוח האדם חלק המטפל בכישורים חברתיים. חלק זה החל לגדול לפני כששת אלפי שנים כשהאדם עבר מחיים בקבוצות של 150 איש לציביליזציה עירונית המחייבת כישורים חברתיים גבוהים. ואכן לחברה בעלת כישורים חברתיים גבוהים יש יכולת שרידות רבה יותר.

לחברות של בני אדם יש, לכאורה, שאיפות נוספות. למשל, השאיפה לצדק, שהביטוי שלה הוא התנהגות אלטרואיסטית. אפשר לנסח את השאיפה לצדק במונחים של השאיפה לשרוד. דוגמא: התנועה הציונית ביקשה לעשות צדק עם העם היהודי ולאפשר לו להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. מנהיגיה הניחו שאין לעם היהודי סיכוי לשרוד בגולה, וביקשו להמשיך את שרידותו במדינה עצמאית, במולדתו ההיסטורית. הם עשו שימוש רטורי בטיעוני צדק, כדי לשכנע בכך את רוב בני העם היהודי שהיססו ואף התנגדו למהלך המהפכני הזה, ואת מנהיגי המעצמות ודעת הקהל העולמית. שאיפת השרידות הצדיקה ומצדיקה בעיני ישראלים רבים מעשי עוול רבים ואפילו מעשי טבח ועונשים קולקטיביים כלפי הפלשתינים, למרות שאותם ישראלים מחזיקים בערכים שלפיהם מעשים אלה הם בל-ייעשו. התנהגות דומה ניתן להבחין אצל מנהיגי הפלשתינים, שהורו על ביצוע מעשי טבח והרס חמורים לא פחות. אינטרס השרידות של היהודים ואינטרס השרידות של הפלשתינים עמדו בסתירה והובילו בשם הצדק למעשי טבח. כאשר השאיפה לצדק סותרת את אינטרס השרידות – היא מתבטלת, או מסתגלת לאינטרס הזה, ואז עולה, למשל, הטענה שצדק הוא השמדת האויב. רוב הישראלים סבורים שמלחמת ששת הימים ב-1967 הייתה צודקת, אף כי צה"ל פתח בה. לדעתם, נועדה מלחמה זו למנוע את השמדתה של מדינת ישראל. נשיא צרפת אז, שארל דה גול, שלא כך פירש את האירועים, האשים את ישראל בתוקפנות. הטיעונים למען צדק המוחלט ואוניברסלי הם אוטופיים במקרה הטוב וסופיסטיים במקרה השכיח. הם משמשים בדרך כלל רטוריקה של סוכני תרבות המתַגברים את שרידותם בעזרת טיעונים אלה. התוצאה: צדק הוא אחד המונחים הפופולריים ביותר בתרבות האנושית. קרל מארכס, לדוגמה, לחם למען צדק לפרולטריון, אף כי לא היה בן מעמד זה. האלטרואיזם ושאיפת הצדק שלו אינם מתיישבים עם תמיכתו במדיניות ביסמרק ובתוקפנות של פרוסיה נגד צרפת ב-1871. צדק, לצרפת ולפרולטרים הצרפתים שנהרגו בשדות הקרב, לא היה בתמיכתו זו של מארכס. מארכס התכוון לקדם את התיאוריות הפילוסופיות והחברתיות שלו ובכך את שרידותו, והניח, בטעות, שבגרמניה מאוחדת וחזקה יגשים מעמד הפועלים את רעיונותיו. או לחלופין, שבגרמניה מאוחדת וחזקה יגיע הקפיטליזם לשיאו ויקרוס ובכך תקבל התיאוריה שלו ביסוס. מרכס טעה. אלברט איינשטיין הצהיר ששאלות של מוסר (צדק) הן בעלות חשיבות עליונה לקיומו של האדם. האנושות, אמר, חייבת לכונן סדר מוסרי, שאם לא כן לא תצליח לשרוד. הבסיס לבקשת הצדק שלו היה אפוא עקרון השרידות. עקרון השרידות הוא מאקרו התנהגותי. ההיסטוריה של המין האנושי מבססת אותו, אף שיש, לכאורה, יוצאים מהכלל הזה בתחום המיקרו התנהגותי, תחום שחלים עליו עקרונות תורת הכאוס ואי הוודאות. יוצאים מהכלל ('מוטציות') אלה, 'מפוזרים' סביב מגמת השרידות, ורק לעתים רחוקות יש להם השפעה על המאקרו התנהגות. אין להתעלם מהם, ולפי התפיסות הכאוטיות והאבולוציוניות, השפעתם בטווח הארוך, עשויה להיות, לעתים רחוקות, מכרעת, אך בכל רגע נתון אין להגזים בחשיבותם. בציביליזציה הנוכחית נוהגים מקבלי ההחלטות וראשי ההיררכיות הארגוניות לבסס מיתוסים על המוטציות האלה, בבחינת מעשי מופת ומורשת תרבותית, כדי לעודד את הציבור לוותר על מקצת מאינטרסי השרידות שלהם, למען האינטרסים של המנהיגים והמערכות החברתיות. ברמה הגנטית, עקרון השרידות הוא מוחלט, שכן כל גן מתחרה לחיים ולמוות, עם הגן היריב (אלל), על מקום בכרומוזומים של הדורות הבאים. דוקינס: "כל גן, המתנהג באופן שיש בו כדי להגביר את סיכויי שרידותו שלו במאגר הגנטי, על חשבון האללים שלו, יפגין, מעצם ההגדרה, נטייה לשרידות". ___________________ בשבוע הבא: במציאות האנושית יש רק מערכות המורכבות מחלקים; איומים פנימיים משפיעים על אנשים יותר מאיומים חיצוניים; תפקיד האידיאולוגיה הוא לשכנע את האנשים לסכן את שרידותם למען שרידות העם והמדינה; אידיאליזם ומיתוסים; אי-הסדר בכל מערכת נוטה לגדול; צבירת אנרגית שרידות.