אודה, שלפני למעלה מ-20 שנה החלפתי בספריה במדיטק בחולון את ספרה של חמוטל שבתאי, המתארת מגיפה בשנת 2020, ולא עמדו לי הכוחות לסיים את קריאת הספר. החזרתי את הספר לספריה טרם שסיימתי את קריאתו. הסתייגתי מהתובנות של הסופרת, בתו של הסופר
יעקב שבתאי, המתארת בלשון קולחת מערכות חיים בשנת 2020 המושתתות על פחד מתמיד, כי בשנה זו ייקבע, אם יהיה המשך לקיומה של האנושות.
אני מבקש להתנצל בפני חמוטל שבתאי, שלפני 20 שנה נטשתי את ספרה טרם סיום קריאתו, כי הייתי חסר סבלנות ממסעה הבדיוני. כעסתי עליה, שמצאה לנכון לפרסם ב-1997 רומן, המתאר עולם, שכל החיים בו יהיו נתונים לסגר ולעוצר לנוכח נגיף קטלני, המאיים על חיסולה של החברה האנושית בשנת 2020. הסתייגתי מהממצא הבדיוני, שהצביע על אפשרות יעילה במלחמה בנגיף באמצעות דיקטטורה אלימה, דיקטטורה האומרת שלום לכל מה שמוכר לנו מהעולם הדמוקרטי בו אנחנו חיים.
הסופרת מתארת את כל באי החברה האנושית, כשהם מהלכים מבועתים מתוך חשש מכל מגע. קיים חשש ממגעים אינטימיים, כי בהם להבנתם טמון נגיף המוות. הסגר והעוצר הם כלי מאבק יעילים נגד הנגיף המתפשט באוויר, ומסכן את עתידה של החברה האנושית.
העולם מוצג בספר כמוכה במגיפה קשה בשנת 2020. שמה של המחלה אינו מוזכר. המרשם היחידי הניתן להבסת הנגיף - שמירה קפדנית על ניקיון הגוף, נטילת ידיים ושטיפתן בסבון ובתכשירי ניקיון. מה שנראה לי בדיוני ודמיוני בספר, שיצא לאור בשנת 1997, הוא למעשה מציאות חיי כאן ועכשיו בשנת 2020. הוא חלק מהמציאות הכואבת של כל באי החברה האנושית באלו הימים - בשנת 2020. ולא נשכח ששם הספר הוא שנת 2020.
בספר מתוארות דרישות לשמירה קפדנית על כללי ההגיינה, מה שחייב חקיקה מחמירה, כדי להבטיח את הצלחת המלחמה במגיפה. החברה עוברת שלב קשה, כשכל אדם חי בפחד שהוא ייאבד את הסטאטוס של "אדם נקי" ויעבור למעמד דחוי של אדם ב"רשימת סיכון".
דפוסי מאבק מצמררים
מי שאיבד את הסטאטוס של אדם נקי איבד כמעט את כל זכויותיו כאזרח. באי עולם בשנת 2020 בספרה של חמוטל שבתאי חווים מגיפה, שחוצה ללא רחם גבולות ופוקדת באימתה את העולם כולו. כל אדם בשנת 2020 חווה תחושה, שהוא חי בשנה בה ייקבע איך ייראה העולם. זו תהיה שנה מכרעת, בה ייקבע אם בכלל יהיה המשך לקיומה של האנושות.
הסופרת מתארת דפוסי מאבק מצמררים נגד סכנת התפשטות המחלה, המחייבים הפרדה מוחלטת בין חולים ובין בריאים. למאבק נגד התפשטות המחלה נכנסים הרגעים היפים ביותר בחיי בני אדם כאויבים הקשים ביותר לקיום האנושי. רגעי מפגש, שיש בהם אהבה יפה, הופכים לאויביה של האנושות, כי הם נגועים במשהו שעלול להביא בעקבותיו חולי ומוות.
ביטוי אהבה כנה ויחסים אינטימיים בין אוהבים מקבלים תוויות קשות של אויבים הנושאים נגיפים מסוכנים. גילויי אהבה הם בבחינת אבני נגף המונעים את הבסת הנגיף. למרבה הכאב, מוצגת האהבה כמסוכנת כמוות.
חזרתי לספר של חמוטל שבתאי ואני אומר בהכנעה רבה: אני קורא ספר של סופרת, בתו של יעקב שבתאי, סופר אהוב עלי במיוחד, ואומר: שבשנת 1997 הצליחה הסופרת לתאר ברומן, הנושא את השם 2020, תיאורים שיש בהם דמיון רב לכל מה שאנחנו חשים היום בשנת 2020.
מציאות חיינו פוגשת ביום יום את תיאוריה המדויקים של חמוטל, שכתבה לפני 23 שנים על צוותי רפואה המכוסים מכף רגל ועד ראש, כשהם מתמודדים עם מגיפה קטלנית שמתפשטת בעולם ואינם יודעים עליה הרבה ולעתים עומדים חסרי אונים. אנחנו קוראים על אזרחים מבוהלים ומסכות על פניהם החוששים מכל מגע. פוגשים בקריאה סגר בערים כדי להפחית את סכנת הנגיף, כשלמעשה אין כל מידע רפואי מבוסס איך ומה לעשות כדי להביסו.
אנחנו קוראים את ספרה של חמוטל, שנכתב לפני 13 שנים בשנת 1997 ומוצאים עצמנו בשנת 2020, כפי שמתאר הספר ששמו 2020.