תפקידו של
מבקר המדינה לבקר, חובתו היא לאתר ליקויים, להציף אותם, ואין זה מתפקידו לשבח תפקוד תקין.
לעומת זאת, המרבית המכריעה של ועדות הכנסת אינן גופי ביקורת, ובכל זאת כאשר ועדה בכנסת נאלצת לבחון תהליכי עבר, לדוגמה, ועדת הקורונה אשר לא פעלה בימים המכריעים של פרוץ המגיפה, חייבת היא לטעמי לאזן בין ביקורת על מהלכי הממשלה הקלוקלים, ובין עידוד של המהלכים התקינים.
אם הוועדה מוצאת ליקויים בלבד, היא חוטאת לסיבות שלשמה הוקמה, מאבדת כל אמון בקרב הציבור ולא רק שמייתרת את עצמה אלא אף פוגעת בכבודה של הכנסת.
דוח הביניים של ועדת הקורונה (מצורף) לא מלמד זכות על-אף אחת מפעולות הממשלה, מה שמוכיח בוודאות שהוועדה חיפפה לחלוטין את הדוח או לחלופין פעלה משיקולים פוליטיים ובכך ירתה לעצמה הוועדה ברגל, ומעתה והלאה, לפחות אני, אתייחס אליה כאל הפרלמנט של ארץ נהדרת, רק בלי הצחוקים.
והיכן נקודות האור הגדולות והבוהקות? לא תמיד מבחן התוצאה מעיד על פעולה נכונה או לא נכונה מראש, אך אם יש אורות רבים על-פי מבחן התוצאה, ואם בכל זאת המסקנה היא שהפעולה מראש הייתה כישלון חרוץ מחבר הדוח חייב להתייחס בפרטים לדיסוננס לטעמו בין ההכנות לתוצאות.
ודאי שאסור להתעלם בדוח מהתוצאות חסרות התקדים לטובה מבחינת שיעורי תמותה, יחסית לכלל החולים (פחות מחצי אחוז אצלנו ו-10 אחוז או אף למעלה מזה במדינות אחרות), ומי שלא מזכיר את הדיסוננס הזה ומי שלא מנתח אותו ומנמק אותו ובכל זאת טוען שההכנות היו מתחת לכל ביקורת, שם עצמו לצחוק.
אז ועדת הקורונה של הכנסת אכן שמה עצמה לצחוק, היא נחפזה להוציא דוח ביניים, אפילו לערוך אותו כראוי לא טרחה, עד כמה חבל שכך. בפועלה כך, איבדה הוועדה את האמון של חלק ניכר מהציבור. בואו נקווה שבהמשך תנהג אחרת, בואו נקווה שמכאן ולהבא תפעל באיזון ובהגינות תוך שהיא מכבדת את ראשה, חבריה, ואת הכנסת כולה.