רבות כבר נאמר על התקופה החדשה והמטלטלת אלינו נקלענו. על ההיערכות הכלל עולמית, החברתית והאישית, הפאניקה שמקיפה אותנו מכל עבר ומשפיעה על ההחלטות שלנו. הועלו גם חששות (אם כי בצורה מעורפלת מעט וכללית מדי) מהיום שלאחר קורונה, בעיקר סביב ההשלכות הפסיכולוגיות והרפואיות שצפויות להתעורר נוכח המצב המשברי איתו כולנו מתמודדים בימים אלו. עם זאת, אין אנו צריכים לחכות לעתיד הרחוק כדי להתחיל לדאוג, כי מה שקורה בימים אלו הוא כבר מדאיג מספיק והגיע הזמן שזה יעורר את כולנו, הורים, סבים, מטופלים במערכת הציבורית, כ-ו-ל-נ-ו.
שמי לנה, ואני פסיכולוגית בהתמחות רפואית. למי שאינו מכיר, פסיכולוגיה רפואית היא אחת מששת ההתמחויות בפסיכולוגיה, שעוסקת ביחסי הגומלין בין הגוף לנפש ומספקת מענה לכלל האוכלוסייה שמתמודדת עם מצבים רפואיים שמשפיעים על ההיבט הנפשי ולהפך. אנו עובדים עם מצבים אקוטים והתערבויות במשבר כגון פציעות ותאונות דרכים/עבודה וכן עם מצבים כרוניים כגון סוכרת, בעיות לב וסרטן. עבודה זו חושפת אותנו לאלפי סיפורי חיים, התמודדויות, כאב וקושי לצד צמיחה והתפתחות שלא פעם מתאפשרים נוכח התמודדות זו. אנו נדרשים להחזיק עבור המטופלים את הקושי והמורכבות אך גם את התקווה. והיום? אני מתקשה עוד יותר להחזיק את התקווה הזו, כי הבסיס של כולם ושל הכל מתערער בימים אלו ולא ברור כיצד ומדוע לא מופנה אליו הזרקור מצד הגורמים הממשלתיים.
בימים כסדרם, ישנו רצף טיפולי שמתחיל במערכת רפואית ציבורית ואם לא מסתיים שם, הוא ממשיך למסגרות השונות בקהילה. אך מה קורה בימים אלו? תוהו ובוהו מוחלט. ומי משלם את המחיר? כולנו. אם לא היום אז מחר ואם לא מחר אז בעתיד הקרוב כי מצבים רפואיים לא פוסחים על-אף אחד, ומתישהו אנו אלו שנזדקק לעזרה. אם המצב ימשיך כפי שהוא מתנהל בימים אלו, לא יתאפשר מענה לרבים מאיתנו. צמצום כוח עבודה של מקצועות הפרא רפואיים בקהילה (פיזיותרפיה /עבודה סוציאלית/ריפוי בעיסוק ועוד) לצד הפנית הרבה מהמשאבים למטופלי קורונה (וכבודם במקומם מונח) כפי שאנו נחשפים לכך מדי ערב בחדשות, מביא לכך ששאר המטופלים מקבלים מענה חלקי במקרה הטוב והעדר מענה במקרה הפחות טוב!
רגע לפני קריסה
אנחנו מאירים ביתר שאת את חולי קורונה ומחשיכים את כל השאר. אנחנו מנוהלים על-ידי הפאניקה ומשפיעים בצורה זו על הבריאות שלנו, הנפשית והפיזית. אנחנו מתנהלים כאילו ניתן בלחיצת כפתור להשהות או לבטל את כל החולי, הכאב, ההתמודדות היומיומית ולחזור אל כל אלו בתום הטיפול בקורונה. האמנם? אני שואלת היכן האיזון? היכן המחשבה מעבר לרגע הנוכחי, קדימה? הפעולות של היום ישפיעו כיצד תראה מערכת הבריאות והבריאות של כולנו בעתיד הקרוב והרחוק ואנחנו נמצאים בנקודת האל חזור.
שלא תטעו, אני לא יוצאת נגד הפנית המשאבים לטיפול בקורונה והשלכותיה, אני קוראת להרחבת הראייה ולא לצמצומה. זה הרגע לעצור ולעשות חישוב מסלול מחדש! לעצור ולחשוב, כיצד ייתכן שהרצף הטיפולי (הנפשי - פרא רפואי - שיקומי) נקטע? טיפולים מוסדיים שיקומיים מתערערים ומטופלים אינם זוכים למעקב פסיכיאטרי בקהילה גם כשנמצאים רגע לפני קריסה נפשית. מטופלים נותרים ללא רצף טיפולי ומעקב כי הוא לא קיים כרגע, כי אין מספיק אנשי צוות שיצליחו לספקו. צמצום כוח עבודה של העובדים החיוניים בקהילה פוגעים בסופו של דבר בכולנו.
הדבר הנדרש הוא התאמה והסתגלות למצב החדש שבין רגע נקלענו לתוכו, בחינה מחודשת ורציפה של ההחלטות. האם יש מקום לשינוי וגמישות? האם יש מקום להחזיר לאט את האיזון או לייצר את האיזון הנדרש כדי לשמור על כולנו? גמישות זו מילת המפתח! התאמה זו מילת המפתח השנייה. לא ניתן לעצור או להשהות את המצב הגופני כמו גם הנפשי ולדרוש מכולנו להמתין עד שיעבור זעם הקורונה. השמש ממשיכה לזרוח וכך גם אנחנו ממשיכים לחיות, לכאוב, להתפתח וגם להתמודד עם מצבי חולי ובריאות לצד הקורונה. הפתרון חייב להיות משולב. גוף - נפש- מצבים אקוטים-כרוניים, חולי - בריאות. אנא תכללו את כולנו בקבלת ההחלטות, כי היום זה מטופלי קורונה, ומחר זה אנחנו".