לנגיף הקורונה תסמינים מיוחדים, משרד הבריאות דואג לפרסמם תדיר במגוון שפות. בין התסמינים לא מופיעים עיוורון, חירשות וציניות חסרת גבולות. תסמין שכן מופיע הוא תתרנות, אי-מסוגלות להריח. והנה בשבועות האחרונים במבט חומל ובמתק שפתיים, רך וענוג מביטים אלינו יחצ"ני הבנקים השונים ומחבקים אותנו בשם הסולידריות, ובשם הביחד הישראלי "אנחנו רוצים להגיד תודה", נוגעים ברגש הקולקטיבי, "נעבור את זה ביחד", "אין תחליף לאנושיות" ועוד קלישאות.
בפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את הפרסומת, הזדהיתי איתה לשבריר שנייה ומיד הבנתי שמישהו חושב שבחסות מגיפת הקורונה הציבור הישראלי סובל מעיוורון, מחירשות ומאילמות גם יחד. חיפשתי סביבי מכשיר הנשמה כדי לא להיחנק מרגישות היתר, אשר תהום פעורה בינה לבין המציאות, כשריח של צחנת פגר עטוף במילים שבואש ריסס אותן, הבנתי שאינני חולה קורונה.
הבנקים גובים גם בימים אלה עמלות בסכומי עתק. בפרסומות הם מזדהים עם המצב, כמעט בוכים, רק שהדמעות שלהם יוצאות דרך הכיס והעיניים שלנו. הם מדברים על אנושיות, אבל בריביות וביחס ללקוחות שאינם טייקונים, הם לא מגלים כל חמלה, את סכומי העתק שהעניקו בפרסומות הבלוף הללו, פרסומות שבינן לבין המציאות אין ולא כלום, כדאי היה שהיו משקיעים באנשים שהם רוצים לומר להם תודה, בקול ענוג ורך, בהורדת הריביות והעמלות. הלקוחות זקוקים למכונת הנשמה, לא להספדים מרגשים.
כשאני רואה את הפרסומות בתקשורת הכתובה ובערוצים השונים בטני מתכווצת, לסתותיי מתקשחות, מצחי מתקמט, ראשי נד לכל עבר באופן רפלקסיבי, ושאלה אחת מנקרת במוחי, האם מנהלי הבנקים בטוחים שמדובר בלקוחות שהם חסרי בינה, חסרי אבחנה, טיפשים? אינני מסוגל להבין את הלעג לרש הזה, את מתק השפתיים אל מול מי שעולמו חרב עליו, שעסקו נסגר, נכסיו נכחדו, כסף האבטלה טרם נכנס לחשבונו והוא כורע תחת העומס הפיזי והרגשי.
פתאום מופיע
דביר בנדק המצוין, האנושי והחמלתי כל כך, אדם שאני מאמין לו עוד טרם שהוציא מילה מפיו ואז, כשהוא מתחיל לספר כמה חשוב הביחד בימים אלו, אני ממתין לשורת הסיכום: "ולכן הוחלט לבטל את העמלות, להוריד את הריביות, ובמקום זה נשאר האדם כורע תחת משאות הרגש ומטעני הנפש, מביט משתאה ונבוך, צורח במר ליבו 'על מי אתם עובדים? את מי אתם משקרים'?
והמצב רק יחמיר שבעתיים כשהמשכנתאות יחזרו, החשבונות יוגבלו, ההלוואות המוצעות בחדווה עם ריביות דרקוניות לא ישולמו, הוראות הקבע יוחזרו, והאיש הכורע תחת עומס חובותיו יוכרע על-ידי ריביות מפלצתיות, עמלות אינסופיות, ישמע שוב את קולו הרך של המפרסם: "אין תחליף לאנושיות..." הבושה מתה, לקוחות הבנקים מממנים את הלוויתה. לבכות כל הדרך אל הבנק.