היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, שלח לאחרונה מכתב יוצא דופן בחומרתו לנציב שרות המדינה, ובו תקף באופן חריף ביותר, שמא אף משפיל, את מ"מ פרקליט המדינה,
דן אלדד, וטען, שעקב התנהלותו השלילית של אלדד - אין להאריך את כהונתו כמ"מ פרקליט המדינה.
תגובתו של אלדד לא אחרה לבוא: הוא טוען שמכתבו של מנדלבליט בא לעולם לאחר שהוא, אלדד, פתח בהליכים לבדיקת מידע בעניינו של מנדלבליט בפרשת הרפז.
אם להבין אל נכון את טענתו של אלדד - מנדלבליט אימץ כלפיו, בשינויים המחויבים כמובן, את הכלל המוסרי הידוע: "הבא להרגך השכם להרגו". אבל מתברר שמנדלבליט איננו היועמ"ש הראשון ליישם את הכלל הזה - כשנדמה לו שנשקפת סכנה למעמדו:
כך למשל, כשפרופ'
יעקב נאמן התמנה לתפקיד שר המשפטים, הוא הודיע ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, שבדעתו להעבירו מתפקידו ולהחליפו. אלא שמיד לאחר מכן פתח בן יאיר בבדיקה פלילית נגד השר נאמן ובעקבות כך נאלץ נאמן להתפטר מתפקידו (בהמשך הוגש נגד נאמן כתב אישום והוא זוכה זיכוי מלא). וידוע מקרה נוסף - דרמטי לא פחות: בקדנציה הראשונה של
יצחק רבין כראש הממשלה, היועמ"ש היה
אהרן ברק. באותם ימים נחשד השר אברהם עופר בלקיחת שוחד וברק פתח נגדו בחקירה פלילית. החקירה בניהולו של ברק התארכה ימים ארוכים בלא תוצאות שיאפשרו החלטה לכאן או לכאן.
ראש הממשלה רבין קבל אז מרות, שחקירתו המתארכת של עופר, בניצוחו של ברק, משבשת קשות את עבודת הממשלה - עד שבסופו של דבר שלח עופר יד בנפשו. בעקבות הטרגדיה שקל רבין, בהתייעצות עם מקורביו, לסלק את ברק מתפקיד היועמ"ש. אלא שאז, מעשה שטן, פרצה פרשת הדולרים הידועה, שנוהלה ע"י היועמ"ש ברק. רבין הפציר בברק שיסתפק בכופר ויסגור התיק, אך ברק סרב לכך בכל תוקף, וכך - רבין נאלץ ללכת הביתה, וברק המשיך לכבוש שיאים חדשים של כוח, והכל כמובן מטעם שלטון החוק. (הערה: הפרשה מובאת בספרו של מי שהיה באותם ימים דובר משרד המשפטים, עו"ד יחיאל גוטמן, בספרו "היועץ המשפטי נגד הממשלה")
הנה כי כן, היועץ המשפטי לממשלה - כמוהו כאיתני הטבע, שאין להרהר אחריהם - כשם שאין להרהר אחרי מעשיו של האל בכבודו ובעצמו. וכאילו כדי להוכיח את כוחו ועוצם ידו של היועמ"ש - הנה ראינו את הפרקליטים הבכירים במכתב תמיכה, שנוסח בסגנון צפון קוריאני מביך - עד שניתן לשמוע את מחיאות הכפיים הקצובות, שנועדו להרעיד את הלב ולטפח את היראה.