ה
ממשלה ה-35 שקמה לנו היא לא ממשלת אחדות כפי שמקימיה רוצים לשווקה ולא ממשלת חירום כפי שהמצב מחייב. ההגדרה היחידה היאה לה, ובמובן זה לא הייתה כמוה בישראל, שזו ממשלת בושה! ראשית, כי היא משקפת את רצונו של ביבי נתניהו להקים ממשלה פילית, אלפנטית, כדי שחברי מפלגתו היותר קרובים יהיו מסודרים, ויעלה כמה שיעלה. שנית, כי יש אנשים שזה עתה נבחרו לכנסת כדי להיות מחוקקים ומוכנים להיות שרים במשרדים חסרי תוכן וצורה, חלולים ובזבזנים, רק מפני נכונותם האישית להוסיף לקורות חייהם את התואר מיניסטר. גם זה וגם אלה צריכים להשפיל מבט כאשר ידקלמו לציבור את המשבר הקשה בו מצויה ישראל.
הנימוק הרשמי הוא כי לא הייתה ברירה: או ממשלה כזו או בחירות רביעיות שעלותם כמובן גבוהה לאין שיעור. מלבד העובדה כי אלה דברי הבל הדוברים רוצים להאמין כי המוני ישראל אינם מביני עניין. האמת היא כי האלטרנטיבה הייתה פשוטה: ממשלה רזה התואמת את המשבר חסר התקדים. בעת כזו אתה מצטנע ולא מתנפח לממדים מנקרי עיניים. כאשר מאות אלפי ישראלים מובטלים או שאיבדו את מקור פרנסתם או שעתידם לוט בערפל, הדבר היחידי שראש הממשלה ומחליפו היו צריכים להחליט היה הקמת ממשלה של לא יותר מ-20 שרים, ללא סגני שרים או שרים ללא כלום, למצער למשך התקופה של עד היציאה מהמשבר. זה המינימום שהיה נדרש ומצופה מהם.
אלא שבמקום זה חזינו במראות מיוזעים של הרכבת ממשלה, בכסיסת ציפורניים עצבניות ובעלבונות אמתיים ומלאכותיים של מי שלא זכו במה שחשבו שמגיע להם, שגורלם של אותם מאות אלפים עניין אותם כשלג דאשתקד. וכל זה כאשר נאמר לנו כי את הממשלה הזו הגה ביבי, בראשית המשבר, כאשר קרא להקמת ממשלת חירום לאחד כוחות מתחת לאלונקה.
בני גנץ כחייל ותיק לא חשב פעמיים ומיהר להתכופף מתחתיה.
חולים ופצועים
אלא שעם חלוף הזמן האלונקה הפכה למשטח ענק והיוצרות התהפכו: למעלה מ-50 פוליטיקאים - חלקם כבדים מאוד וחלקם חסרי כושר גופני בסיסי - טיפסו והשתרעו עליה בנחת, ואנחנו הציבור הרחב, צריכים עכשיו לשאת אותם כאשר רבים יתקשו לשאת את המשקל העודף לאורך הדרך ואפשר שיהיו כאלה שעלולים לגמור את המסלול חולים ופצועים גופנית ונפשית.
אין בעולם ממשלה הדומה לנו: במדינות בסדר גודל שלנו רק בשבדיה יש 22 שרים בנוסף לראש ממשלה; בבלגיה 12 שרים, באוסטריה 16 שרים, בדנמרק 17. אבל הבעיה איננה רק במספרם של השרים; זו גם נכונותו של ביבי לייצר משרדים משל היו פלסטלינה גמישה: לדוגמה, המשרד להשכלה גבוהה והמשרד לחיזוק וקידום קהילתי החדשים שנוגסים סמכויות ממשרדים אחרים, או המשרדים הוותיקים לפיתוח אזורי שהוקם לפני שנים כדי לפתור בעייתו של אדם אחד,
שמעון פרס, אבל התקבע מאז למרות שהיה ברור מלכתחילה כי זהו סידור עבודה לאיש ללא קשר לסכסוך עם השכנים. ומה נאמר על המשרד לפיתוח הנגב והגליל, כאילו ישראל היא מעצמה טריטוריאלית? או המשרד לשוויון חברתי שמאז הקמתו לא תרם דבר ליישור עקומת אי-השוויון.
נכון, היו דברים מעולם אבל לא ממקפצה כל כך גבוהה וכמובן לא במשבר כה קשה. הימים של דוגמה אישית של בן-גוריון ובגין הפכו מזמן להיסטוריה דהויה ומאד רחוקה. היום יהיה קשה מאוד למצוא כאן פוליטיקאי שהעמיד את אינטרס הכלל לפני האינטרס שלו הפרטי. במלים גבוהות, כן, במעשים, נאדה. נתניהו מעולם לא העלה על דל שפתיו את הרעיון המינימלי המתבקש כי כל שרי ממשלתו והפקידות הבכירה יוותרו על נתח כלשהו משכרם לתקופת הטיפול במשבר. אלה אותם אנשים שלמעלה משנה כמעט ולא עבדו תמורת שכר מלא. אגב, גנץ רמז כי חברי מפלגתו מתכוונים לעשות זאת אבל לא שמענו זאת בקולו וגם אז אם זה יקרה תהיה נגיסה בחצי עוגה.
איש לא מצפה מביבי להיות צ'רצ'יל, גם אם לעתים מתגנבת אצלו המחשבה על כך, שבעצם ימים אלה לפני 80 שנים בשיאה של מלחמת העולם השנייה הכריז בפני עמו באומץ שאין למעלה ממנו, כי אין לו מה להציע מלבד דם, יזע ודמעות. אז ברוך השם, ביבי לא צריך לדבר על דם, ולא צריך לנבא יזע ודמעות כי ישראלים רבים כבר מתנסים בהם. אבל מצופה היה ממנו לאורך שנותיו הארוכות כראש ממשלה כי כאשר הוא נאה דורש מהכלל נאה ידרוש מעצמו אבל זה לא קרה והדברים עומדים להתברר קבל עם ועולם בעוד ימים ספורים כאשר יעמוד בפני שופטים בירושלים להתגונן על מעשים שבינם לבין דוגמה אישית אין מרחק גדול יותר. נדמה כי מציאות בה ראש ממשלה החשוד בפלילים מבקש מעמו להדק חגורות היא בעלת מאפיינים שלא ידענו כמוהם מעולם.