שלום רב לך עו"ד רחלי טבת ויזל, המנהלת הכללית של הרשות לבטיחות בדרכים. הרשי לי, גברתי (אגב, אני לא מתיר לעצמי חיבה יתרה - רחלי הוא השם שלך המופיע בפרסומים שונים), לשתף אותך במחשבות אחדות על שני נושאים חשובים מאין כמוהם, השייכים ישירות לתחום שאת מופקדת וממונה עליו. אשמח אם תסבי את תשומת לבם של מי מהאנשים המטפלים ישירות בכל אחד מהנושאים. תודה.
1. הפרסומת האומרת לנו, ולמעשה פוקדת עלינו - בשלטים בראשי חוצות ובתשדירים שאמצעי תקשורת שונים - "אם זה דחוף מתקשרים", כאשר הכוונה היא על איסור שליחת מסרונים במהלך הנהיגה היא לא רק מסוכנת אלא גם, אנא סלחי לי גברתי, מטומטמת. אם זה דחוף, מה שצריך לעשות הוא הדבר הפשוט, הטבעי והמתבקש. הדבר ההכרחי - לעצור בצד, במקום שבו אפשרית ובעיקר מותרת עצירה, במקום שבו העוצר אינו מסכן לא את עצמו ולא את זולתו - ולהתקשר. היתר לשיחת טלפון במהלך הנסיעה ובכך מתן לגיטימציה למעשה מסוכן מאין כמוהו הוא היתר מופקר. שיחה מסיטה את תשומת הלב, את הקשב ואת הריכוז, במידה פחותה אך במעט מקריאת מסרון או, גרוע מזה, כתיבתו. יש להוריד לאלתר, ויפה שעה אחת קודם תאונה (חלילה) כלומר - תכף ומיד, כאן ועכשיו, את הפרסומת הנוראה הזו.
2. בשוליים הצרים בכבישים רבים בארץ (אני יכול להעיד מהיכרותי את אחדים מהכבישים האלה בעמק המעיינות) רבים רוכבים על אופניהם. הם מסכנים את עצמם אבל גם את הנהגים. ירידה לשוליים היא ברירת מחדל, כאשר רכב עוקף ממול ובאופן מופקר פולש אל הנתיב ממול ובכך מחייב, כופה ומכריח את הנהג ממול - לא אחת אני הוא הנהג - להסיט את ההגה ימינה, ולצאת מהכביש אל שוליו. כאשר את המקום המיועד לי ולשכמותי תופס אדם הרוכב על אופניו - מה אני יכול לעשות? מה אני אמור לעשות? אני חושב, גברתי, כי על הרשות שאת מנהלת ליזום ולהוביל מהלך, שעיקרו הוא הרחקה, ככל שניתן, של הרוכבים על אופניים משולי כבישים, ודאי מהמרכזיים שבהם, אל נתיבים, דרכים ושבילים חלופיים, מהם ייחודיים וייעודיים להם. לא חסרים כאלה.
(במאמר מוסגר, אשר אפתח אותו גברתי, לקריאתך, אוסיף, ברשותך, כוכבית: כאשר אין תרבות בכלל, כמעט מיותר לדבר על תרבות נהיגה, ובכל זאת, צריך ואפשר לדבר שוב ושוב גם על המובן מאליו לכאורה, כמו צפירתה הרועמת, הזועמת, של נהגת חצופה אחת, אשר בעודי עוצר על סף מעבר חצייה, כדי לתת, כנדרש, זכות קדימה לאישה קשישה שדידתה על מקלה ונדרשה לה דקה וחצי כדי לעבור מקצה אחד של מעבר החצייה אל קצהו השני, פתחה את החלון ואת הפה שלה וצרחה עליי "מה נסגר אתך, אתה לא מתכוון לזוז"? דברים שראיתי מכאן היא לא ראתה משום. המחשבה כי היא ראתה ובכל זאת צפרה, מבעיתה). תודה ובהצלחה!