בימים אלה, לפני 76 שנה (22.6.44), יחול יום השנה למבצע בגרטיון הגדול, אולי הגדול בהיסטוריה המודרנית. במסגרת מבצע ענק זה, ניצח למעשה הצבא הרוסי את הוורמאכט, כאשר גרם לו, לחזור, כלעומת שבא, מוכה וחבול, לנקודת המוצא שלו, ממנה יצא למבצע ברברוסה, שלוש שנים קודם לכן. בלילה ההוא, המר והנמהר, שבין ה-21.6.41 - ל-22 בו.
גנראל פיוטר בגרטיון (1757 -1812), נחשב לאחד מגדולי המצביאים של רוסיה. הוא היה אציל גאורגי, ועיקר פרסומו בא לו ממלחמתו בנפוליאון. בגרטיון נהרג בקרב בורודינו. היה זה בגרטיון ש"סימן", לקראת 1812 את סוף מסעו של נפוליון ברוסיה, לאחר שהצליח בסדרת קרבות התשה חמקניות, להאט את מהלכו של הגנרל הצרפתי, לזנב בו, ואף לאלצו להתחיל בנסיגה מלאה מערבה אל עבר אימא צרפת. במלחמת העולם השנייה, לאחר שחרור פרוסיה המזרחית, נקראה עיר על שמו בדרום המדינה (ערב סיפוחה לפולין).
אופייני הדבר שהתקשורת כבר אז, בימים הרחוקים ההם, של מלחמת העולם השנייה, ידעה לעוות את תמונת המלחמה ולצמצם את התעניינות הציבור בנעשה בחזית המזרחית, אף שלמעשה דווקא שם נקבע גורל המלחמה סופית. אלא שבאותה תקופה וגם במהלך דברי הימים, כולל אלה הנכתבים בימינו, כולנו מרותקים דווקא לסיפור הצליחה המיתולוגי במערב, הלוא הוא ה- day -D.
אין ספק שחציית התעלה תרמה תרומה אדירה לנצחון בעלות הברית במלחמה הארורה ההיא. אולם ראוי לזכור את ההבדלים. במבצע במערב, היקף הכוחות שצלחו את התעלה היה כ-170,000 לוחמים. במבצע בגרטיון תקפו את הקווים הגרמניים כמיליון חיילים רוסיים.
ברית המועצות הגיעה למבצע הזה במזרח, למרות נצחונותיה בקרב על סטלינגרד ובקרב על "הבליטה המזרחית (קורסק)", מוכה וחבולה. המשק הסובייטי המגויס, ייצר אומנם נשק בכמויות מדהימות, אולם הייצור האזרחי היה פגום מבחינת היקפו באופן חמור. אלמלא תוכנית הסיוע האמריקני שסייעה לרוסים לשאת בנטל העצום, גם במוצרי היסוד, ספק אם רוסיה הייתה מנצחת במלחמה.
ראוי לציין בהקשר זה את העובדה כי הצבא הרוסי, שלחם במבצע בגרטיון, ומנה לקראת סיום המלחמה כעשרה מיליון חיילים, היה למעשה "מהדורה שנייה" של הצבא האדום, לאחר שהראשונה נמחקה כמעט כליל, עקב מבצעי הכיתור העצומים שהצליחו הגרמנים לבצע, בהסתערותם על אוקראינה וביאלורוסיה, והאבדות הכבדות מאוד של הרוסים בחזית זו. הצבא שהוקם תוך כדי לחימה עזה, ולחם ב-1943, הוא זה שהביא לבריה"מ ולעולם את הנצחון.
הסוואה יעילה
במוצ"ש, 6.6.2020, הפגין השמאל בכיכר רבין בת"א. הצופים מן הצד בהפגנה זו לא יכלו שלא לציין את ריבוי דגלי אשף בהפגנה. ההייתה זו התרסה לשמה או מפגן כוח של השמאל?
השמאל היהודי בישראל מצוי במצב של דעיכה. מבחירות לבחירות כוחו בכנסת הולך וקטן. דעותיו הופכות להיות פחות מקובלות במרוצת הזמן. תורמת לכך גם הטענה של אוהדיו כי ישראל תשיג שלום בר קיימא אך ורק אם תחזור לגבולות 4 ביוני 1967, כלומר תיפרד לחלוטין ולבלי שוב מהפלשתינים. קבוצה פוליטית זו מתחמקת גם מתשובה על השאלה מה באשר לזכות השיבה, עליה כבר הודיעו הפלשתינים, כי לא יוותרו. השמאל הרדיקלי קיצוני עוד יותר. כאן מצהירים בגלוי כי על ישראל לשנות את צביונה הלאומי ועליה להגדיר את עצמה כמדינת כל אזרחיה. קבוצה זו מגדירה עצמה כאנטי ציונית, אף מגדירה את הנוכחות הישראלית בגדה כ"מבוססת אפרטהייד".
פרופ' קמיל פוקס ערך ב-2019, סקר בעזרתו ניסה להגדיר את המשיבים על-פי השתייכותם הרעיונית. הוא הציע למשיבים 5 אפשרויות. ימין. מרכז-ימין, מרכז, ומרכז שמאל. הוא מצא כי רק 5% מהישראלים מגדירים עצמם כ"שמאל", ועוד כ-11% מהישראלים מגדירים עצמם כ"מרכז שמאל". בסקר אחר שנערך כעבור שנה נמצא שרק 6% מהישראלים מגדירים עצמם כ"שמאל"
ההסוואה פועלת היטב בבואנו לבחון את התופעה. רבים מהמשתייכים לשמאל ולשמאל הרדיקלי מגדירים עצמם כפעילים בארגוני זכויות אדם, וכפעילים בתחומים חברתיים נטו. אלא שההפגנות האחרונות דוגמת זו שאירעה במוצ"ש, תולשת את החיג'אב מפניהם של המפגינים, שחלקם מניף בהתלהבות דגלים פלשתינים. ההסוואה שהייתה בתוקפה עד למוצאי שבת. הולכת ומתפוגגת. ההזדהות עם הפלשתינים הולכת ומתחזקת.
בתוכנית השלום של נשיא ארה"ב למזה"ת, קיים פרק המתייחס לשיוכם של ערביי ישראל, בתוקף עמדותיהם הפוליטיות, ל"עם הפלשתיני". הערבים עצמם מבטאים עובדה זו השכם והערב. אין ספק, שבהפגנות, דוגמת זו האחרונה, יש משום חיזוק לתפיסה הגורסת שרטוט מחדש של קווי הגבול בתוואי הצפוי של המדינה הפלשתינית.