למי שנדמה שהכל נרגע בארה"ב, טעות חמורה בידו. הרגיעה זמנית ומדומה לחלוטין. לוס אנג׳לס לפני שבועיים הייתה מרכז התפרעויות וביזה. נראה שהעיר מתביישת במה שקרה, מנסה למחוק ולהסתיר. צוותים מהעירייה עברו בכל האזורים בהם היו ההפגנות, ההרס והגניבות והסירו כמיטב יכולתם את הכתובות שרוססו על בתי העסקים ובנייני המגורים. בעלי עסקים הזמינו לוחות עץ שעכשיו מכסים את חלונותיהם והכניסות לבתי העסק שלהם. הרבה מהמקומות כבר נבזזו, כך שלא ברי מה הטעם במאמץ. אחרי מספר ימים, נתלו שלטים "אם ברצונך להסיר את לוחות העץ, התקשר אלינו". עסק זה עסק.
בכל מקום חותמת בת שלוש אותיות: "BLM" או התיבות במלואן "BLACK LIVES MATTER" (חיי שחורים נחשבים). בחלק מהמקומות כנראה חושבים שזו פוליסת ביטוח. שוגים הם בהגיגים. במקומות אחרים באמת מאמינים בכך - זה מדבק, זה נכון, זה צורך השעה. העובדה שבמשך כל ימי חייהם הם לא נקפו אצבע, וששחורים לא מעניינים אותם כהוא זה, ושגם כל אחד אחר מעניין אותם אפילו עוד פחות, אינה רלוונטית. ההכרזה בקול "בלק לייוס מטר" מרווה אותם כמו סם, והם מתנהגים בדיוק בהתאם.
אני הולך ברחובות בהם התגודדו אלפי מפגינים "שלווים". הם היו כל כך לא אלימים, שהם פרצו לחנויות, שדדו כל שהיה בהן, העלו אותן באש, ריססו כל משטח אפשרי, ועשו כל זאת תחת עינה הפקוחה של המשטרה. הם העלו באש מכוניות משטרה, איימו על מכבי האש, השתלטו על אוטובוסים והפכו אותם לאזורי שליטה ובקרה, העלו באש מיכלי אשפה בכדי לחסום את השדרות ועשו עוד כהנה וכהנה פעולות "שלוות" ולא מסוכנות.
עכשיו הכל שקט. הכתובות אינן. החלום הרע, אותו סיוט, התפוגג כלא היה. אולי באמת רק חלמנו? רק בתי העסקים מכוסים בלוחות עץ, ובכל מקום מקדמים את פני במועל יד, הצדעה ובו-זמנית הסיסמה-קריאה "הייל היטלר!" התאריך הוא נובמבר, 1938. הביזה כוונה כלפי בתי העסק והמגורים של היהודים. בכיכרות המרכזיות בערים, מדורות - ספרים "אסורים" או "בלתי ראויים" הועלו באש. לימים יקרא אותו ציון הדרך "ליל הבדולח". תוך זמן-לא-זמן, הוחלפו פלוגות הסער והמדים החומים באס אס והגסטפו. הפעילות שהחלה בשריפת ספרים הוחלפה עד מהרה בזוועות שלא ניתן לתאר ובשריפת אנשים, והמשרפות לא חדלו מפעול.
בשנים הראשונות היו עוצרים יהודים (לפי המראה, הן גברים והן נשים) ומתעללים בהם בפומבי. יורקים עליהם, מקללים אותם, גוזרים לגברים את פאותיהם, זקנם ושערם. אונסים ברבים נשים הדורות. מכריחים אותן לנקות את מרצפות הרחוב, בעוד דמן זב. אנשים נאורים היו מתקבצים ומעודדים, נהנים, רוצים עוד ועוד. "הייל היטלר" הייתה דרך לקדם פני זה את זה. "בלק לייווס מטר" היא מילת הקסמים בת ימינו שפרושה "הפתחי, מערת המטמון, אנחנו כאן, כנועים, מרכינים ראש, כורעים ברך. הטח ראש השוטר בקיר, זה מגיע לו. זה בסדר גמור לירות בשוטרים, הם חלאה אנושית. הגיע הזמן ללמד את האחראים לקח, אנחנו כאן לאלף השנים הבאות"!
יפי נפש
אני ממשיך בהליכתי. באותה שבת, עברתי כאן באותם רחובות, בלי לדעת ששעות ספורות אחרי כן יחל ליל הבדולח שלנו. שבוע בדיוק אחרי אותם המאורעות, העיר התכסתה בכלימה, והיא מנסה להסתיר את מה שקרה, לשנות את נוסח הסיפור: "אלו היו מפגינים שקטים, שלווים, עם מסר כה חשוב, מסר שהגיע זמנו. מעטים היו לא מכאן, והם אלו שבזזו והשתוללו. אנחנו, אנחנו - אנשי עיר המלאכים - מתנגדים לכל התופעות השליליות האלו. כה אכפת לנו מג׳ורג׳ פלויד, שפשוט כואב לנו, הגוף כולו זועק ׳צאו ושנו!׳"
אני לא בטוח למי מנסים המקומיים למכור את הסיפור הזה, המצוץ מאצבע. מהלך הליכתי אדם שרוע על המדרכה. אני עוצר, שכן איני בטוח אם אם ישן הוא תרדמה עזה או מת. לוקח לי כמה שניות שנראות כמו נצח עד שאני מבחין שהחזה שלו עולה ויורד. איש לא עוצר. לא בגלל שחסר הבית לבן (צבע העור לא שינה ולא משנה לכל יפי הנפש בעיר המלאכים), כי אם הזולת לא מעניין, וחוסר המזל או מר הגורל זה עניינו הבלעדי, לא זה שלנו. זו הגישה הרווחת בקרב כל אותם אנשים-מאד-מודאגים בגלל מה שקרה במיניסוטה.
אכן, בגלל מה שקרה שם, צריך לקצץ את תקציב המשטרה כאן, ועדיף לפזר אותה. בכלל, צריך להעניש את כל השוטרים. ומי שבאמת אשמים הם היהודים, כי הם העשירים, הם בעלי הבתים שלנו, הם שולטים בכל והם מרמים ועושקים אותנו בלב קר ורע, כפי שידוע שהם עושים מזה מאות בשנים. ועוד יותר מהיהודים - מדינת ישראל, כי היא זו שאימנה את השוטרים איך לחנוק אנשים, להשתלט באמצעים איומים על מפגינים שקטים, לפזר הפגנות חוקיות (בישראל ודאי לא יודעים מה זאת דמוקרטיה, אך כאן יש לנו את חופש הדיבור, ואוי למי שיעז לעמוד בדרכנו).
אולי יותר מכל, ישראל אשמה שכן היא זו שפיתחה, שיכללה וייצאה את שיטת הזיהוי לפי שיוך לקבוצה. הם עוצרים כל מי שנראה מוסלמי (אנשים תרבותיים, שוחרי שלום) ומתעללים בהם סתם. תשאלו כל מי שנראה מוסלמי שמגיע לשדה התעופה בן-גוריון, וביחוד את חברי הכנסת נבחרי הציבור הערביים - הם יעידו עד כמה גרועים היהודים במעשיהם הנלוזים. המשטרה כאן משתמשת באותה שיטה בדיוק נגד השחורים (כמובן, גם נגד המוסלמים).
כך כל אותם חברה צעירים, בעיקרם לבנים, שיצאו להפגין ולהשתולל. הכל מגיע להם. הכל מותר. אוי למשטרה. והגרוע מכולם הוא הנשיא המשוגע, אוהב ישראל, השונא והגזען. "חיי שחורים שווים" ולנו מגיע הכל. חייבים למחוק את החובות שלנו בשל לימודים אוניברסיטאים. צריך לשלם לנו משכורות נאות, משכורת המינימום היא לא בשבילנו. ואם העבודה קצת קשה או לא נאה בשבילנו (נפשנו מאוד עדינה), נחליף, כי מישהו צריך לדאוג לנו. היי, אתה שונא מובהק. אתה גזען. אני, אני BLM! הייל היטלר! הצדעת מועל יד - תיפסו את הממזר הזה, הכו אותו, כן, תבעטו בו פעם נוספת, איזה יופי, הטחת את ראשו בזווית המדרכה והוא מדמם - מגיע לו, בקע את גוגלתו. הוא תומך בטראמפ. הוא שונא שחורים. ראו... הוא יהודי.
ראול ולנברג
אני עובר רחוב רחוב, והנסיון להסתיר את מה שהיה מטרתו אחרת לחלוטין - פניו לעתיד, לא לעבר. הבושה ממה שקרה לפני פחות משבועיים מתחלפת בחנק מסוג מאוד מוחשי. השמיים מחווירים ממה שעוד עומד לקרות, נשימתם נעצרת, הם נחנקים. אותם עצמים דוממים יודעים את מה שיקרה בעתיד, והם נחרדים לנפשם, מנסים להסתתר מאחורי לוחות העץ עליהם מרוססת בתאווה כה גדולה הסיסמה "חיי שחורים נחשבים"! כן, חיי שחורים, אך לא חיי לטינים או סינים, קוריאנים או הומואים, יהודים או נוצרים אבנגליסטיים (פוי, הם תומכים בטראמפ ובישראל, הם משיחיים, הם אסון לארה"ב!).
אני בוחן היטב את בית הכנסת עליו רוססה כתובת נאצה נגד ישראל והיהודים. פוליטיקאים, נציג מזכיר המדינה למלחמה באנטישמיות שגר בבורלי הילס (היכן אחרת יגורו היהודים והישראלים?!) ואחרים הגיעו לכאן למסיבות עיתונאים. מתי הם טרחו להיות כאן בעבר? המקום כמעט מת, שומם ממתפללים. אלו שעוד מגיעים בקושי הולכים, הם בגילאים מתקדמים ביותר, מתאבלים על כך שהדורות הבאים מנותקים לחלוטין מהדת. העיקר שעכשיו יש הזדמנות פז לעסקנים למיניהם להראות את פניהם ברבים, בתקשורת, להראות עד כמה אכפת להם, עד כמה הם עושים, עד כמה חשוב להמשיך לממן אותם ולתמוך בעשיתם החיונית. הם לא יותר טובים מהמפגינים שהפכו עברין מסומם לגיבור לאומי, אך הם עיוורים לחלוטין לזולת שנקרה בדרכם, שניצב מול עיניהם.
מרחק כמה רחובות פסלו של ראול וולנברג, ולוח המתכת עליו החתימה "הצלת את האמון שלנו באנושות - הניצולים". הפסל רוסס, למרות (ובגלל) שאיש לא יודע מי זה ראול וולנברג. מאמצי הניקיון השאירו חותמת, וזו אינה מטרידה אותי. בכל מקום אחר מנסים להסתיר, ודוקא כאן חשוב לראות ולזכור, אסור להתעלם, כי אנחנו חוזרים בדיוק גמור על מה שקרה לפני שמונים ושתיים שנים. הפסל עומד ניצב דומם, מזכיר, מחייב אותנו לא לשכוח. מה שענין את המתפרעים היו החולצות וזוגות הנעליים שעולים מאות דולרים כל אחד בחנות לא רחוק מכאן. ולמה בכלל הם הגיעו הלום? כיון שהם הפיקו לקח מהתפרעויות לפני 28 שנים. הם הודיעו קבל עם ועדה שבפעם הבאה, חבל שיגרם נזק בשכונותיהם. בפעם הבאה, כך הבטיחו וקיימו, הם יפעלו בשכונות העשירות יותר. כל הכבוד - אחרי שלושה עשורים, ההבטחה שרירה וקיימת כביום הולדתה.
למה דומה הדבר? לאותם נערים ישראלים בנופש בקפריסין שאנסו או השתתפו באונס הקבוצתי של הבחורה מאנגליה. עד מהרה הסיפור הפך לשונה לחלוטין. היא זו שרצתה. היא זו שהתגרתה, ביקשה, התחננה, התלבשה בצורה פרובוקטיבית. היא משקרת, משנה את סיפורה. הם התקבלו עד מהרה כגיבורים לאומיים, מלשון "חזרו בנייך", וקבלת הפנים שלהם עם נחיתת המטוס בארץ כללה ספר תורה, בקבוקי שמפניה וטפיחות על השכם על ההתנהגות למופת, ההתנהגות המוסרית, ההתנהגות לדוגמא. מה בסך-הכל הם עשו? נהנו קצת!
כאן, אם בזזת, השוטרים עמדו מרחק מטרים ספורים ולא עשו דבר. אם הפגנת ללא רשות ואחרי שהעוצר נכנס לתוקף, זו זכותך. אם אסרו אותך ולא התייחסו אליך בכפפות של משי (שרותים, שתיה, אולי משהו לאכול אחרי יום כה ארוך?), עוד תתבע את המשטרה לדין. דמויות מפתח יצאו להתחבק, להזיל דמעה, לכרוע ברך עם המפגינים. הקונגרס עצמו עצר את פעולתו למשך כמעט תשע דקות, והדמוקרטים כרעו ברך. לתומי חשבתי שבני אנוש עושים זאת רק בפני בורא עולם, הקדוש ברוך הוא. אך כאן הכל השתנה, סדרי עולם הפוכים, "חיי שחורים שווים" ומועל יד הוחלף בגרסה מודרנית, באותה כריעת ברך. לא יעברו ימים אחדים, וכל עסק גדול יתחרה מי מצהיר ועושה יותר עבור השחורים מהיום והלאה. הפוליטיקאים יודיעו שאיש לא יועמד לדין. עוד כמה ימים נצטרך כולנו להתנצל ולכרוע ברך.
מציאות מקבילה
בגרמניה היהודים אמרו "זה לא ייתכן, דבר לא יקרה לנו, גרמניה היא ביתנו, זו המדינה המתורבתת ביותר בעולם". הם הסתכלו בבוז באחיהם שהגיעו כפליטים ממזרח ארופה. "כאן זה לא יקרה", גם כשעצרו אותם ברחובות והתעללו בהם, גם כששלחו אותם לגיטאות ולמחנות הריכוז וההשמדה.
כאן זו אמריקה! אנחנו אמריקנים! אנחנו דמוקרטים! שנים אנחנו עומלים על "תיקון עולם!" אנחנו אלו שעשינו הכל נגד הנשיא טראמפ. אנחנו אלו שמשך עשור וחצי קוראים לביטול הסיוע הכספי והביטחוני לישראל. אנחנו אלו שנלחמים בכיבוש. איך אתה מעז להתעלל בנו? למה אתה פוגע בנו? למה אתה שורף את הבית שלנו - עצור, המשפחה שלנו בפנים. חדל, אנחנו אחיך. היכן הלב שלך? אתה שורף את משפחתי, חדל"! [לא רק יהדות אמריקה, כי אם גם המון ישראלים שהגרו לכאן הם חלק מהגל הזה ששוטף את ארה"ב].
בבורלי הילס יצרו מציאות מקבילה, דמיונית. "אלו היו הפגנות שקטות, שלוות. זה בדיוק מה שמותר. כל הכבוד לדור החדש. איך זה שלא התנצלת עדיין, שלא הוקעת את המשטרה ברבים"? משום מה איני מופתע. בעיר רוב יהודים דמוקרטים, מתקני עולם (כל זמן שהם יושבים לבטח בבתיהם ששווים כעשרה מיליוני דולרים כל אחד).
אני ממשיך בצעדתי. השקט שלפני הסערה מחריד אותי. לפני שבועיים הוכיח לנו הדור הצעיר שהכל מותר, הכל נעשה ברשות. מכאן הקפיצה לאונס ולרצח כה קצרה, כה קלה, שאנחנו חייבים להיות מוכנים. אין יותר קווים אדומים. לעזאזל המשטרה. אנחנו הצדק, השופטים והתליינים. לנו מותר, ואוי למי שיעמוד בדרכנו. כרע ברך, ולא - דמך בראשך. הצדע, "חיי שחורים חשובים", אם אינך רוצה שחייך יסתיימו בזה הרגע. פעם תאורים כאלו היו נחלת ספרים בלבד (קרא, לדוגמה, "בעל זבוב"). היום זו המציאות, והעולם מזדעזע ומתבייש.