האגף השמאלי, בתמיכת קצינים ומשרתי ציבור לשעבר, מציבים נגדו מסכת סיכונים מסועפת עד כדי ביטול ההנחה שבכלל יש כאן הזדמנות. מהצד הימני - מנקודת המבט של נציגי מפעל ההתיישבות - מציגים לא רק סיכונים ביטחוניים אלא אף חשש לצעד אל-חזור המעביר לרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון מחצית מהשטח שנותר עדיין בידי ישראל, המוכר כשטחי סי.
מול המחלוקת עם מחשבי הסיכונים משמאל יש לנתניהו תמיכה ציבורית מספיקה. גם תמיכה מצד קבוצה הולכת וגדלה שמציגה עמדה ביטחונית אלטרנטיבית. הדילמה הקשה יותר היא זו המוצבת על-ידי נציגי מפעל ההתיישבות.
בדילמה דומה עמד דוד בן-גוריון בשנת 1937, כשהסכים לתוכנית החלוקה של ועדת פיל. "מדינה יהודית זו המוצעת לנו עכשיו... איננה המטרה הציונית, אולם היא עשויה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה", הוא הסביר. הדברים מבטאים את הגיונו האסטרטגי של בן-גוריון שפעל לאורך כל דרכו בתודעת תורת שלבים, במאבק חלוצי הנמשך לאין קץ. ספק אם דפוס היגיון זה מבטא את גישת נתניהו, וטמון כאן עניין לבירור עמוק.
בהיבט הביטחוני, לעומת זאת, נדרש בירור מעשי ומידי, ובראש וראשונה בסוגיית השליטה בצירי התנועה הראשיים. ראש הממשלה מבטיח כי גם ביישום תוכנית טראמפ ימשיך צה"ל להיות אחראי לביטחון במרחב, בוודאי במה שקשור לצירי התנועה הראשיים. אלא ששליטה ביטחונית כשלעצמה אינה מספיקה. אם הציר יהיה בחלקו בריבונות פלשתינית לא ניתן יהיה למנוע בנייה צפופה משני צידיו. יעילות השליטה הביטחונית הישראלית תוגבל כך עד כדי הפיכתה לבלתי אפשרית.
בהבנה זו התנה ראש הממשלה יצחק רבין את ההתקדמות ביישום תוכנית אוסלו בהשלמת צירים עוקפים כציר המנהרות בדרך לגוש-עציון וציר עוקף רמאללה. צירים אלה לא נסללו רק על-מנת להקל על תושבי עופרה וגוש-עציון בדרכם לירושלים. הם הותוו כתנאי מבצעי הכרחי שאפשר במהלך "חומת מגן" את תנועת כוחות צה"ל בין גזרות הפעולה ביו"ש.
על כן, בצירים ראשיים כמו הצירים 5 ו-35 חייבת להתקיים שליטה ישראלית מלאה. כך גם לגבי ציר 60 מצפון ומדרום לירושלים המשמש חיבור קריטי בין ירושלים לבין יישובים העוטפים אותה, מצפון - בגוש עלי-אריאל ומדרום - בגוש קריית ארבע. ללא ציר 60 ירושלים תהיה חסומה למיצוי תפקידה המטרופוליני ותמשיך להתנהל כעיר קצה.
החלת הריבונות, למרות הסיכונים, היא הזדמנות היסטורית. יש ליישמה בתודעת החזון הנצחי בתהליך אינסופי לגאולת העם והארץ.