באחד מימי הקיץ של ספטמבר 1990, מצאנו את עצמנו, זוג ישראלים, עם כבודה אופיינית (הרבה מזוודות), בש"ת ליד פריז, ממתינים לעליה למטוס. על ספסל סמוך התנחלה משפחת מהגרים. שני הורים, שלושה ילדים, ואשה צעירה, שהזדהתה, במהלך השיחה, כמטפלת. ההורים בגיל העמידה. על-פי לבושם - מעמד בינוני גבוה.
דברנו עברית ועוררנו את סקרנותם. התפתחה שיחה בשפת האם של כולנו... אנגלית. האירוע התקיים זמן קצר אחרי הפלישה של סאדם חוסין לכווית (מלחמת המפרץ הראשונה, אוגוסט 1990 - פברואר 1991), וכיבושה. הרודן העירקי בא חשבון, באכזריות, עם המתנגדים לפלישתו. הכוויתים, להפתעתם המרה, למדו כי העירקים מצאו לעצמם עזר כנגדם - הפלשתינים. משכנינו לספסל למדנו כי הפליטים לשעבר, נקלטו, עבדו, חיו, מילאו תפקידים שונים כולל בכירים, באדמיניסטרציה ובתחומי הפקת נפט ומסחר.
הם היו לאזרחים שווי זכויות לכל דבר ועניין. "קיבלנו אותם, אחרי 48, בחיבוק חם. הם הגיעו אלינו רצוצים בגוף ובנפש, מבוהלים. חלקם נדחו כבר, על-ידי ממשלות ערביות אחרות, שלא רצו לקבלם", אמר אבי המשפחה. "מספרם גדל במהלך השנים, והגיע לחצי מיליון נפש(!), כמחצית ממספר תושבי כווית הוותיקים (1,000,000 נפש לערך - מ.ל.).
אז החל הטרור. הבגידה הגדולה. שיתוף הפעולה עם כוחותיו של חוסיין לא ידע גבול. רבים מהוותיקים נרצחו, אחרים ברחו. הנה, אני ומשפחתי בדרך לארה"ב, אולי שם נמצא מקלט. אני מהנדס. הם קולטים מהנדסים", אמר והוסיף: "אחי ואחותי נשארו שם, אנחנו דואגים להם מאד. הלשנות של "האורחים", הפכו למבול של הוצאות להורג. לא יכולנו להשאר שם בשום אופן".
יהיה שלום בינינו לבין הפלשתינים? שאלתי. אי-אפשר להלחם כל הזמן, הוספתי הגיג ישראלי טיפוסי משלי. "שלא תעיזו", אמר בנחרצות. "אם כך תעשו זה יהיה הסוף שלכם. תסתכלו סביבכם. מי ניסה לקלוט אותם והצליח? חוסין מלך ירדן היה היחידי שנתן להם אזרחות. כיצד החזירו לו טובה? בספטמבר השחור (6 - 9 בספטמבר 1970, מ.ל.)? אח"כ עברו ללבנון, נו, מה נהיה שם? שלום? המציאות לא מדברת אליכם?
כאן נקטעה שיחתנו. ברמקולים הודיעו על העלייה למטוס שלנו. אם אחפש בשקדנות, אולי עוד אמצע את כרטיס הביקור שלו באחת מהמגירות שלי...
הפוליטיקה ו... הגולם מפראג
הפוליטיקה שלטת בחיינו, אולם מזה שנים רבות לא אידיאולוגיה היא המנווטת אותה. תסמונת הגולם מפראג היא העושה זאת. כאשר התנתקה מהשורשים שלה היא הפכה לסוג של אותו גולם, השולט הבלעדי במרחב סביבו. ברצותו הורס, ברצותו בונה. עכשיו אנו בקטע של ההרס. התהליך הזה קיים מאז שליטתו של ה"זקן" בחיים הפוליטיים שלנו, לטוב וגם לרע. התפיסה הבנגוריונית השמידה למעשה את יסוד היסודות שבמשטר דמוקרטי: המחלוקת. תחילה הייתה זו מלחמתו הזועמת באלה, עליהם הוטבע התו: "הפורשים". אות קין על מחנה שלם.
כבר אז הייתה זו התרת דמים שהובילה ל"סזון", המפורסם. חלק מהפורשים מצא עצמו בכלא הבריטי. היו מהם אף שהוגלו לאפריקה (גם במשפחתי קרה הדבר). הטבעת אות קין זו, הצדיקה את מעשה אלטלנה. כפסע ממלחמת אחים, אף נתנה לו צידוק בעיני מחנה הרוב דאז. בשנים שלאחר קום המדינה "שיכלל", "הזקן", את אמירתו זו. הוא החל לדייק יותר. עכשיו הוא אמר "רק לא חרות ומק"י", והנה הגענו אל קצה קצהו של חוט השני המוביל אל הסיסמה "רק לא ביבי"... משמעותה שוב, העדפת הפוליטיקה על פני האידיאולוגיה.
כדי לתמוך בדחיקת מחנה הימין אל מחוץ למחנה הכלל, אל מחוץ לפוליטיקלי קורקט, אל אגף המצורעים, זכה וזוכה הימין לכינויים כגון 'מנשקי קמעות', 'עובדי אלילים', 'אנשים טיפשים', 'לא קוראי צ'כוב', ואת הסיפור הבזוי על ה"צ'חצ'חים", שהסתיים בנצחונו של בגין ב-1981, כולנו מכירים וזוכרים. יש כאן נסיון לייצר בתודעה הציבורית תחושה של מיאוס מהימין. להחזיר את מחנה הימין שוב לחלקת הפרושים. פרוש מהחכמים, פרוש מהצודקים, פרוש מאלה היודעים, שרואים עצמם מנהיגים טבעיים, ולחזור, בסיועה של מערכת המשפט, לסזון הישן והטוב... בבחינת "אלוהים לשלטון בחרתנו" שאימץ מאימרתו הידועה של זבוטינסקי (ע"ע "קץ שלטון האחוסלים", פרופ' ברוך קימרלינג, 2001). אולם כאן נפילתו הגדולה.
כאן התרסקותו של ה"רקלאביבי". לפתע מצא עצמו בחוץ, דווקא מחנה השמאל, צחוק הגורל. השמאל הוא זה שרצה להפריש ומצא עצמו פרוש. מופרש מהעשייה הציונית, מופרש מהזרם המרכזי המאמין בניהול ותיחזוק נקי של ישראל, שלא באמצעות מערכת משפט, שנתבלעה דעתה בעשורים האחרונים, מאז "הכל שפיט"...
הליכוד כיום הוא מחנה הרוב. מפת הכוחות החדשה בישראל מועצמת על-ידי פרישתו של השמאל מהציונות. אות אזהרה לכחול לבן, ולאשר צפוי לה, אם תלך בנתיב הזה.