בספטמבר 1947 (יש טוענים בסוף אוגוסט), בהמשך "מבצע מייקלברג",נחת בשדה התעופה ליד יבניאל מטוס קרטיס C46 שהגיעה מפסטום שבאיטליה לישראל ובו כ-50 מעפילים. המעפילים, רובם יוצאי פולין, רוכזו והתארגנו לקראת עליתם ארצה כקבוצה מגובשת במונטה מריו ברומא ונקראו שם קיבוץ "הצפה". הייתה זו טיסת העפלה חד-פעמית מאיטליה לישראל שאורגנה על-ידי שליחי המוסד לעליה ב'. לאחר נחיתתם ביבניאל פוזרו המעפילים בישובים שונים.
העלייה לקרקע
כ-10 מתוך המעפילים שהגיעו בטיסה מאיטליה שנחתה ביבניאל היו צוות החלוץ - הגרעין המייסד, שעלה ב-11 במרס 1948 על גבעה מול "משק פועלות" עיינות, בסמוך לנס ציונה שהקימו על הגבעה את קיבוץ שבילים. קיבוץ שבילים הוקם על-ידי תנועת "הנוער הציוני". ייעודו ומטרת הקמתו היה לשמש מקום הכשרה לפליטים ניצולי השואה בעבודה חקלאית לקראת יציאתם למשימות התיישבות והקמת ישובים.
צוות החלוץ של קיבוץ שבילים, שמנה כאמור כ-10 חלוצים, היו הקבוצה הראשונה שהגיעה לקיבוץ ותקעו יתד ואחיזה במקום. בהגיעם למקום הועמדו לרשותם 2 צריפי מגורים, צריף חדר אוכל, מספר אוהלים ושירותים. חברי הקבוצה המייסדת החלו להרחיב את המקום. הוקם "בית ביטחון" הקיים עד היום, הוקמו צריפים ואוהלים נוספים ונבנה במקום מגדל מים. צריף חדר האוכל הרעוע שופץ.
בהמשך, הגיעה לקיבוץ קבוצה נוספת שעיקרה יוצאי פולין, שגובשה בגרוטה פראטה שליד רומא, ונקראה בשם "בני חורין". בהמשך הגיעה קבוצה מיוצאי רומניה ובודדים ממדינות נוספות כגון בולגריה ואלג'יר. על-פי הערכה מנה קיבוץ שבילים כשנה וחצי לאחר הקמתו בין 60 ל-80 חברים.
לקיומם ולפרנסת הקיבוץ עבדו חברי "שבילים" בעבודות שונות בשדות ובפרדסים של ישובים ומשקים הסמוכים ל"שבילים" כמו מושב בית עובד ועוד. בין השאר עבדו בלולים של חברי מושב בית עובד ובשדות החומוס והבוטנים הסמוכים לשבילים שהיו בבעלות פרטית. כמו-כן עבדו בחוות הניסיונות למחקר חקלאי ששכנה אז בסביבה.
החיים בקיבוץ
בקיבוץ הוקם משק עזר קטן שלא כיסה את הצריכה המקומית, וכלל גן ירק, לול תרנגולות קטן, רפת קטנה ובה מספר קטן ביותר של פרות (אחת נגנבה), ואורווה בה היו שני סוסים. עם הסוסים רכבו החברים להגיע לנס ציונה ולאן שצריך לשם ביצוע משימות, כמו להביא או למסור ציוד וכדומה. כמקור הכנסה נוסף, פעל בקיבוץ בית מלאכה קטן, מעין נגריה קטנה, לייצור אטבי כביסה שנמכרו על-ידי מזכירות הקיבוץ ל"משביר המרכזי" בתל אביב. משכורות והכנסות החברים הועברו ישירות לקופת הקיבוץ. לחברים אומנם סופק מזון, ביגוד וקיום בסיסי, אך הם לא קיבלו משכורת. על-רקע זה נוצרה לא פעם מתיחות. היו חברים שטענו כי הם עובדים כל כך קשה מהבוקר עד הערב, ואין להם כסף אפילו לנסוע באוטובוס ל"בקר את הדודה בתל אביב".
כמה מאות מטרים מקיבוץ "שבילים", שכן ביה"ס החקלאי עיינות בהנהלתה של עדה פישמן-מימון (לימים כפר הנוער עיינות). לאורך שנות פעילות "שבילים" הוא זכה לסיוע ולתמיכה מהנהלת בית הספר עיינות, אם זה בהשאלת ציוד חקלאי כמו טוריות (מעדרים) ועוד. לאחר פירוק קיבוץ שבילים ב-1950 קלט בית הספר החקלאי עיינות כמה מחברי הקיבוץ שעברו להתגורר במקום.
תרבות והווי בקיבוץ
חברי הקיבוץ ברובם היו פליטי שואה, פצועים בנפשם אחרי כל תלאות השואה שעברו ואחרי שרבים מהם נוכחו שנותרו ללא משפחות. ראשי קיבוץ "שבילים" ראו חשיבות רבה לארגן עבור חברי הקיבוץ פעילות הווי ותרבות כדי לגבשם, לשמחם ולעודד רוחם. בערבים אחרי יום עבודה בשדות ובמשקים, התכנסו החברים בחדר האוכל של הקיבוץ לערבי שירה, הרצאות, ריקודי עם ועוד. כמדריך ריקודי העם שימש האתלט-האצן הנודע דוד טבק (אבא של הכדורגלן בני טבק) שהגיע במיוחד לקיבוץ להדרכת ריקודי העם ממושב בית עובד הסמוך שם התגורר. בנוסף, יצאו חברי הקיבוץ ברגל להצגות וקונצרטים במכון ויצמן ברחובות, ולראשון לציון לראות סרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע שהיו אז בעיר. הם אפילו פתחו ספריה בקיבוץ. לא הייתה זו ספריה גדולה, היו בה מעט ספרים אבל עשו זאת להרגיש קצת תרבות.
ביטחון והגנה
הקיבוץ בראשיתו היה מוקף בכפרים ערביים ובהם קובייבה נבי רובין, יִבְּנֶה ועוד. לא פעם ירו ערבים בנשק קל לעבר הקיבוץ, ופעם אף פגעו בצריף חדר האוכל שהיה גבוה ובולט. הוא אומנם הוסתר בחלקו באמצעות "בית הביטחון" אולם קצהו העליון של מבנה הגג "חטף" כדורים. כדי להרתיע את היורים התקינו החברים על מגדל המים של הקיבוץ, צינור שחור עבה וארוך הדומה לתותח המכוון לכיוון העיירה קובייבה. למותר לציין כי הצינור הזה לא היה עושה שום דבר, לא ירה, לא כלום, והיה למעשה תותח דמי. מספרים כי חברי הקיבוץ האמינו כל השנים כי לצינור יש והיה אלמנט של הרתעה ומנע הפצצות וירי מצד הערבים על הקיבוץ. אשרי המאמין.
במלחמת השחרור הגנו אנשי שבילים על הגבעה וסביבתה בעיקר נגד פעולות איבה של תושבי הכפרים הערביים נבי רובין ואל קובייבה שהיו, כאמור, באזור. באחד המקרים ירו ערבים על חברות קיבוץ "שבילים" ובניהן ועל מרים קרייצר, שעה שעבדו בשדה במושב בית עובד. בנס לא היו נפגעים.
לרשות הקיבוץ ויישובי האזור הועמד ג'יפ ששימש את הקיבוץ והישובים באזור לאבטחה ולפטרול. אורי קורן-קרייצר, בן לחברי קיבוץ שבילים, מספר לי כי גם בג'יפ כמו במגדל המים הותקן צינור חלול למען יראו ויראו. כדי להגביר את אפקט ההרתעה נהגו המפטרלים בג'יפ לירות ברובה הסטן שלהם במטרה להרעיש את הסביבה השילוב של הצינור החלול והעבה והבולט בגי'פ ורעש הירי ייתכן שיצר אפקט של הרתעה.
השירותים של קיבוץ שבילים מוקמו במדרון הגבעה. בשל המצב הביטחוני והחשיכה ששררה באזור השירותים, השתדלו חברי הקיבוץ בשעת לילה ללכת לשירותים בקבוצות. אורי קורן-קרייצר מספר לי כי ביקר במקום וגילה כי שרידי מבנה השירותים עדיין קיימים ובתוך מבנה השירותים גדל עץ חרוב גדול.
משימות התיישבות
חברי קיבוץ שבילים יצאו למשימות הקמת ישובים, היו כוח החלוץ והגרעין הראשוני של מספר ישובים. לאחר שהשלימו את ההקמה הראשונית של הקיבוץ שבו לרוב לקיבוץ האם שלהם - קיבוץ שבילים.
באוקטובר 1948 יצא צוות חלוץ משבילים להקמת קיבוץ שורש (סאריס) בהר יהודה. במאי 1949 יצאו מקיבוץ שבילים כמה מחברי הקיבוץ להקמה מחודשת של קיבוץ מבטחים בנגב אחרי שחברי מבטחים המקוריים נטשו אותו בעקבות השחיקה במלחמת השחרור. בעת שערכו חברי שבילים סיור הכנה מקדים לקראת הקמה מחודשת של קיבוץ מבטחים, עלתה משאית שבה נסעו כמה מחברי שבילים על מוקש וכמה מחברי הקיבוץ נפצעו. בין הפצועים קשה היה משה (מונייק) מכטינגר, חבר שבילים. רעייתו רחל (רחל'קה) הייתה באותה העת בהריון עם בנה יהודה שנולד בשבילים.
באפריל 1950 יצאו חברי שבילים להקים ולשמש צוות חלוץ להקמת קיבוץ תלמי יפה שליד אשקלון. אגב, שלושת הקיבוצים הללו התפרקו ובמקומם קיימים כיום מושבים עם אותם שמות.
באוגוסט 1949 נערך טקס קבורתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בהר הרצל בירושלים. כידוע במהלך הטקס ניגשו בצורה מסודרת בתהלוכה בת 20 דקות נציגי ישובים מכל רחבי הארץ והשליכו לתוך הקבר הפתוח שקיקי בד שמולאו בעפר מאדמת יישוביהם. בין הישובים שהוזמנו על-ידי "הוועדה להעלאת עצמות ד"ר הרצל" להניח בתוך הקבר הפתוח שקיק מאדמת ישובם, היה קיבוץ שבילים. את השקיק ובו עפר מאדמת שבילים הניח נציג הקיבוץ - מזכיר הקיבוץ צבי גץ.
מחקר על הקיבוץ
אורי קורן-קרייצר, תושב נס ציונה, בנם של יהודה ומרים קרייצר מחברי הקיבוץ, הוביל בשנים 2018-2017 בשיתוף עם כמה מחבריו בני הדור השני של מייסדי קיבוץ שבילים, מחקר על תולדות הקיבוץ ועברו. לצורך כך ראיין את בני הדור הראשון, חברי קיבוץ שבילים שעדיין נותרו בחיים. בין המרואיינים יהודית (אדגה) מלינרסקי, טוביה גוטהלף מלכה(מלה) טננבאום, ציפורה (פלה) זאבי. אורי וחבריו נברו במסמכים ובצילומים משפחתיים. אורי סיפר לי על תולדות והווי קיבוץ שבילים ושלח אלי מסמכים וצילומים. כתבה זו וכן השמות המופיעים בה מתבססת על דבריו של אורי ועל המחקר שערך בשיתוף חבריו.
בעלי תפקידים ודמויות בקיבוץ
מזכיר הקיבוץ היה צבי גץ. גץ היה נשוי לרעייתו יהודית (איטקה) לה נישא עוד בהיותם באיטליה במונטה מריו. בנם שלומי, נולד בשבילים.
גזבר הקיבוץ היה אהרון מליגרום-רימוני. לאהרון רימוני ולרעייתו מרים, נולדה בפבר' 1948 בת בכורה בשם יונה. יונה נותרה עם אמה בקיבוץ תל יצחק כ-7 חודשים. היא עלתה לקיבוץ שבילים בספטמבר 1948 ונחשבה כבת הראשונה של הקיבוץ על-אף שנולדה טרם היווסדו של הקיבוץ.
רכז הביטחון של שבילים היה מנחם (מנדק) אבלזר שהיה נשוי לרחל (רחל'קה). הזוג נישא עוד באיטליה במונה מריו. מנחם היה נאמן הביטחון גם של המשימות החלוציות להקמת הקיבוצים שורש, מבטחים ותלמי יפה. כנגזר מתפקידו, היה האחראי לנושאי הביטחון ואיש הקשר עם רשויות צה"ל באשר לנשק, תחמושת, קורסים צבאיים לאנשי הקיבוץ וכד'.
בר מצווה לשבח וויס
אורך חייו של הקיבוץ לא היה רב, כשנתיים וקצת יותר. בתקופה זו היו בו אירועי שמחות לא מעטים: חתונות, לידות וטקס בר מצוה אחד של נער בשם שבח וייס, לימים יו"ר הכנסת. החתונה המפורסמת בתולדות שבילים הייתה חתונה שכונתה ה"חתונה המשולשת" בה נישאו בו-זמנית בחדר האוכל של הקיבוץ בט"ו בשבט 13.02.1949 שלושה זוגות: מונייק ורחלקה מכטינגר, רפאל ואדג'ה מלינרסקי, מנשה ופלה אופלר. רב מנס ציונה השיא את שלושת הזוגות.
השמחה הייתה גדולה ומרגשת. את השמלות לכלות סיפק הקיבוץ אולם לאחר החתונה דרש הקיבוץ מהכלות להחזיר השמלות לרשות הקיבוץ בטענה כי מדובר ברכוש הקיבוץ. אחת ממשפחות הכלות התעקשה שהשמלה תישאר בידי הכלה ומספרים, כי לבסוף הוחלט להתיר לכלות להשאיר השמלות ברשותן. זוגות נוספים שנישאו בקיבוץ יהודה ומרים קרייצר, ציפורה ודב זאבי. ועוד.
ביולי 1948 נערך בחסות הקיבוץ טקס בר מצווה ועלייה לתורה לנער שבח ויס, לימים, כאמור, יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בפולין. תישאלו ודאי, מה לקיבוץ שבילים ולפרופ' שבח ויס. ובכן, אחותו של שבח וייס הייתה חברה של אותה קבוצה מיסדת ששמה יתד ראשון בקיבוץ שבילים. האחות משום מה לא עלתה לארץ. לא ברור למה. שבח עלה לארץ וכנער נשלח ללמוד בפנימיית "הדסים" והגיע בשבתות ובחופשות לחבריו של אחותו ב"שבילים".
הם טיפחו אותו וכל מי שהכיר את אחותו נתן לו חיבוק ותמיכה. חבריה של אחותו החליטו לארגן לו טקס בר מיצוה ועליה לתורה. חבר שבילים בשם מסטבאום לימד את שבח ויס את ההפטרה. הימים ימי מלחמת העצמאות והוחלט לקיים את טקס הבר מצווה במבנה בית הכנסת של מושב בית עובד ולא בצריף חדר של שבילים הפחות מוגן. במהלך העלייה לתורה, נשמעה אזעקה וכל החברים נאלצו לרוץ למבנה מוגן יותר.
סופו של הקיבוץ והכרזתו כאתר מורשת
קיבוץ שבילים חדל להתקיים כקיבוץ ב-10.5.1950. האתר שימש עולים נוספים, משפחות ובודדים עד 1956 שלא במסגרת מוגדרת. רוב חברי הקיבוץ עברו לגור בעיינות, בנס ציונה, בתל אביב, בירושלים, ובחיפה. רבים מבני הדור השני נותרו בקשר הדוק כהמשך לחברות שהייתה בין חברי דור המייסדים.
בתחילת מרס 2018 נערך באולם בבית הספר עיינות טקס מרגש לציון 70 שנה לעליית קיבוץ שבילים לקרקע בהשתתפות נציגי דור הראשונים שייסד את הקיבוץ ובני משפחותיהם לדורותיהם. לאחר מכן עלו משתתפי האירוע לגבעה בה שכן הקיבוץ שבילים, ושם נערך טקס הסרת הלוט משלט מורשת שהוצב על קיר "בית הביטחון" של שבילים, שעדיין קיים, המספר סיפורו של הקיבוץ. האתר הוכרז כאתר מורשת על-ידי המועצה לשימור אתרי מורשת. השלט הוצב בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת והמועצה האזורית גן רווה.