ידועה המחלוקת בהיסטורית בית שני שלנו בין בית שמאי (המחמיר) לבין בית הלל (המקל): הלכה על-פי מי? יצאה בת קול ואמרה: דברי שניהם הם דברי אלוהים חיים, אך ההלכה היא לפי בית הלל! הכיצד? למה? וכך מסבירה המסורת: אנשי בית הלל היו מקשיבים למה שאומרים אנשי בית שמאי לפני שקבעו את הילכתם, ולא כך עשו אנשי בית שמאי שסירבו לשמוע ולהקשיב למה שאומרים אנשי בית הלל. כיוון שכך היו מקרים שבהם שינו אנשי בית הלל את דעתם מפני דעת בית שמאי. הם הבינו שלא תמיד הצדק עימם, בניגוד לבית שמאי שהקשיב רק לעצמו.
דומני שהיכולת להקשיב לדעות מנוגדות של הזולת, ופעמים להכיר בצידקת דבריו, היא אבן היסוד לשיח ציבורי, לחשיבה, לחינוך ולימוד. האם בזמננו זאת אכן אחת מאבני היסוד של האקדמיה, בעולם ובארץ? ובכן סיפור קטן. ב-2016 הועמדה עוזרת מחקר באוניברסיטה בקנדה לדין משמעתי. הסיבה: היא העמידה לדיון בכיתה, בצורה ניטראלית, שתי עמדות מנוגדות: אחת התומכת בחידושי שפה פרוגרסיבית והשנייה המתנגדת לה. שלושה פרופסורים מכובדים ערכו לה שימוע. השלושה שללו את טענתה כי לימוד ראוי של סוגיה חברתית השנויה במחלוקת ראוי שיכלול הצגה של שני הצדדים באופן ניטראלי כדי לפתוח את הדיון ולא לסגור אותו.
לדידם של הפרופסורים ראוי היה שהיא תציג את הסוגיה בצורה הבאה: "הנה רעיון בעייתי שעלינו לטפל בו". על טענתה שבכך היא נוקטת מראש עמדה ומזלזלת בצד השני, השיבו לה המלומדים המכובדים: "אפשר להבין את הנקודה שלך, אבל במציאות יצרת אווירה רעילה לכמה סטודנטים". כל הדוגמטיות, השקר, הבורות, חוסר הסבלנות וחוסר הקשב באקדמיה מקבלים ביטוי בסיפור זה, אחד מני רבים המשקף כיום את המצב באקדמיה, בעיקר בארה"ב. קראתי סיפור זה בספרם של ד"ר תמר אלמוג ובעלה פרופסור עוז אלמוג (שניהם חברי סגל באוניברסיטת חיפה) הנקרא "כל שקרי האקדמיה", שיצא בימים אלו.
אנחנו מורגלים בשקרי פוליטיקאים ונושאי כליהם, בשקרי התקשורת, אך בוודאי פחות בשקרים של האקדמיה; זאת שיעדה המרכזי הוא איתור וזיהוי האמת. הספר שלפנינו, מבוסס וממוסמך, מביא עמו שני מסרים מרכזיים: האחד, המערכת האקדמאית לא מתאימה לדור הנוכחי וסיימה את תפקידה ההיסטורי במבנה הנוכחי שלה; היא על סף פשיטת רגל כלכלית, פשיטת רגל מדעית, מוסרית, ארגונית והשכלתית. היא תרבות של שקר, והתואר האקדמאי, שפעם היה איכותי ושווה את ההשקעה, אינו איכותי כיום ואינו שווה את ההשקעה. השני, הצעה למודל חילופי של אוניברסיטה שתענה לצרכי הווה והעתיד.
ההסגר בבית בשל הקורונה הוא שאפשר לי להתעמק בניחותא בספר הזה, וגם ללמוד משהו חדש, מהחיים עצמם. משום מה נתקבעה אצלי התובנה שדברי הבל וקשקוש הם נחלתם של פרופסורים ממדעי הרוח והחברה, אך לא של פרופסורים מהמדעים המדויקים, מדעי הטבע והרפואה, לתדהמתי גיליתי שלא כך הוא. ההבל והקשקוש גם הם נחלתם. האופייני למרביתם: לחזות אסונות או ישועות על בסיס של חוסר ידע משווע, או נתונים שגויים לחלוטין. המדע במירעו! ומעל לכל השיקול הפוליטי כגורם מרכזי בחיזוי המדעי רפואי: הקורונה היא המצאה של נתניהו ותעלם אחרי הבחירות. כך קבעה פרופסורית נכבדה. גנטיקאית. אכן "כל שקרי האקדמיה" זוהרים באור גוהות!