מראשית שנות ה-90 של המאה העשרים – ולאורך כל הלה העשור שקדם למילניום, החלו תרחישים תקשורתיים חדשים להופיע בתוך היהדות החרדית, כדי שהתקשורת החדשה מטעם הממסד החילוני – בלבוש חרדי, תפנה הצידה את סכנת התעצמות התקשורת החרדית, שהייתה אמורה להירקם. לפתע צץ בחברה החרדית ארגון בשם "מנוף". בראשו הועמד חוזר בתשובה "ליבראלי" בשם דני נשיא ולצידו החלו לפעול החוזר בתשובה המפורסם "פופיק" ארנון וישראל אייכלר - לימים ח"כ של "יהדות התורה", ובאותם ימים עורך העיתון "המחנה החרדי" של חסידות "בלזא", ודוברה של החסידות. כדי להצליח במשימת ההשפעה ברחוב החרדי היה צריך הממסד – שבנה את ארגון "מנוף", למצוא "רב רוחני" שייתן לגיטימציה לפעילות הזו, ומנגד שיהיה רב שמותאם לממסד הישראלי.
הבחירה נפלה על הרב שמחה קוק – "הרב הראשי" של העיר רחובות, שלמעשה היה רק סטטיסט בהצגה הזו. הרב קוק היה מעין הכלאה של מראה וצביון חרדי עם עמדות דתיות לאומיות, ובעיקר הוא לא הבין בתקשורת דבר וכך נשיא ואייכלר יכלו לעשות כרצונם עם "חותמת גומי" מרחובות הקטנה. לצוות של "מנוף" נכנס גם אדם נוסף שהיה בעבר חרדי וחזר בשאלה תוך הקמת ארגון של "חוזרים בשאלה", ולפתע הלה "חזר בתשובה". הארגון שם לעצמו למטרה – בנושא התקשורתי, לארגן "כיאות" את התגובות החרדיות לתקשורת הכללית ובמקביל למנוע מחרדים לעלות לשידורי הרדיו החילוניים ולהגיב בשפתם נגד החברה הישראלית והחילונית. "מנוף" הפכו בעצם לארגון של פוליטיקאים בשרות החילוניות, לסתימת פיות לחרדים. מעט לפני כן החל החרדי הראשון להופיע בטלוויזיה הישראלית – אז עדיין "הערוץ הראשון", בתוכנית הפולמוסית "פופוליטיקה". האיש היה ישראל אייכלר מחסידות בלזא. כותב שורות אלה עבד באותם ימים כעיתונאי בעיתונה של חסידות "בלזא" – "המחנה החרדי", וצפה מהצד בכול התהליך הלה. לאחר כמה הופעות של אייכלר בטלוויזיה נפגשנו באירוע של החסידות עם מפיק התוכנית בטלוויזיה, מר גולדפינגר. הלה שוחח עימי בגלוי – בחשבו שגם אני שייך לחסידות זו מבחינה רעיונית ופוליטית, וגילה את אזני כי ישראל אייכלר נבחר לשמש כ"חרדי מטעם" בתוכנית הזו משום היותו "אדם מתון" ו"פרו חילוני", ומשום שחסידות "בלזא" היא שונה משאר החוגים החסידיים והחרדים, בהיותה פתוחה לשינויים בחברה החרדית מצד החברה החילונית והממסד הישראלי.
באותן שנים חסידות "בלזא" החלה לפעול עם ש"ס, כנגד המחנה האגודאי וכנגד המחנה הליטאי, בימים שש"ס הייתה בממשלת השמאל של רבין והייתה שותפה לקואליציה עם מרצ ב"הסתרות העובדים הכללית". לא במקרה הפך זמן קצר אח"כ אותו אייכלר לחלק מארגון "מנוף". הארגון הזה – "מנוף", וחסידות "בלזא", המשיכו לאורך עשור שנות ה-90 של המאה העשרים לשתף פעולה יחדיו נגד נושאים קונצנזואליים בחברה החרדית כמו ארגון "אתרא קדישא", מלחמות נגד מאבק השבת של החרדים, לטובת פתיחת עסקים בשבתות ועוד נושאים שכאמור לא אגע בהם. במקביל לארגון "מנוף" החל לעלות על הפרק עניין של "רדיו חרדי", דבר שעד אותם ימים היה בבחינת טרף. הממסד – דרך "הרשות השנייה", חפץ היה להפעיל רדיו ממסדי ביהדות החרדית כדי לשנות את ציביונה של החברה החרדית. הבחירה נפלה על רדיו בעל כיוון דתי לאומי שנקרא "קול חי", ושבראשו עמדו מספר עיתונאים דתיים – לאומיים, שחלקם היו בכלל עוינים להשקפה החרדית כמו המנוח אורי אורבך, לימים ח"כ ושר של "הבית היהודי".
לצידו פעל גם העיתונאי הדתי – לאומי "לייט שאול מייזלס ועוד שני עיתונאים דתיים לאומיים. ואת החמישייה הזו השלים נציג חרדי ושמו...ישראל אייכלר. אט, אט התבהרה התמונה שישראל אייכלר הוא החלוץ הממסדי לשינוי ביהדות החרדית בעזרת בחזות חרדית, ובמיוחד בחזות חסידית, שהרי מי יאמין שחסיד "בלזא", הגרוב גרביים ארוכות וחבוש בשבת ובחג ב"שטריימל", הוא בעצם שליח הממסד החילוני להוריד את רמת החרדיות. גם העיתון שש"ס פתחה – עיתון "יום ליום", התמלא בעיתונאים חילוניים, חלקם מהימין וחלקם מהשמאל, שפעלו על-פי הוראות אריה דרעי, למתן את הקרב הרעיוני בין היהדות לחילוניות. העיתונאים הללו גם הובאו ע"י דרעי כדי שדרך פרנסתם בעיתון ש"ס הם יסקרו באופן חיובי את טענותיו של דרעי בתקשורת החילונית, בימים שמשפטו הפלילי היה בשיא עוצמתו. רדיו "קול חי" המשיך לעבוד במלוא עוצמתו ולמרות שבתחילה רוב הציבור החרדי הסתייג ממנו הרי שהפעלתו המשיכה לתוך הציבור החרדי תוך הכנסת כתבים ועיתונאים "חרדים ליייט", כדי לשוות לרדיו הזה "פרצוף חרדי".
עד לאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים תפס הרדיו הזה את מרכזיותו ברחוב החרדי, עם עיתונאים לא מבריקים אומנם אבל פרו ממסדיים, שדאגו להזיז הצידה ולחסום כל דעה חרדית היסטורית ותורתית. כאן המקום לומר במאמר מוסגר כי ברחוב החרדי – להבדיל מהרחוב החילוני, הערבי, הסלאבי והדתי – לאומי, הרי שלאו-דווקא טובי המוכשרים מגיעים לתקשורת החרדית. הסיבה היא כי – בשונה משאר המגזרים שציינתי, הרי שאצל החרדים, הצעירים הטובים פונים לרבנות, ללימודי תורה, לעסקים ולמנהל, ואילו אלה הפחות מוכשרים מגיעים לתקשורת, וזו כמובן נקודה יעילה יותר לממסד החילוני כדי לשלוט בעיתונאים הללו. גם השבועונים החרדים הוצפו בכתבים חרדים משולי החברה החרדית, ואילו בחלק מהעיתונים הללו בכלל עמדו חרדים ממפלגות חילוניות, ובעלי המניות בעצמם היו חילוניים. דהיינו, הפריצים בתקשורת החרדית היו חילוניים, וחלקם אפילו אנטי דתי, ואילו הווסלים היו חרדים במראה, ופחות בהשקפה, שעבור ה"כבוד" שלהפוף לפתע ל"אנשי תקשורת" ו"ברנז'ה" הם היו מוכנים לעשות כרצון הפריצים. כל זאת גם בגלל שבחייהם הרגילים הם היו "לוזרים" שבקצה החברה החרדית. אבל עדיין עמדה אבן נגף אחת לממסד החילוני ושמה "ערוצי הקודש".