אחת הבעיות הגדולות של הזמן האחרון היא הבלבול. אחרי הבלבול הפוליטי בשלוש מערכות בחירות כושלות מתחילת 2019, הגענו לממשלה דו-קוטבית, חסרת כושר פעולה, שכל הצלחה של אחד מקטביה, מחייבת כשלון של זולתו. לנתון יסוד זה הצטרף משבר הקורונה, שפלש לחיינו לפני חודשים ספורים, וחולל כאוס מוחלט בסדרי החיים, ביחסי חברה-ממשלה ובכלכלה, לצד בלוקדה שחשפה במלוא מערומיהן את חולשות הניהול של המערכת הציבורית האזרחית בישראל ואת תרומתן השלילית של רשתות התקשורת לסדר הציבורי. נטיות הלב של נתניהו מזה, וה"פלונטר" הפוליטי מזה, חשפו בצורה ברורה את יתרונותיו כמו גם את חסרונותיו היחסיים של המנהיג העומד כיום בראש המדינה - יכולות אנליטיות מעולות באיתור ואילתור מהלכים אסטרטגיים מדיניים ובניהול מאבקים פוליטיים, לצד
כושר ניהולי ירוד של מערכות ביצועיות גדולות.
מבחנו של כושר לניהול מערכות ביצועיות הוא בתוצאה - למעשה, במתאם המושג בין תכנון הביצוע לתוצאה - בשלושה פרמטרי-בוחן קריטיים: תוצר (או מוצר) ואיכותו (התאמה לתכנון), לוח-זמנים ועלויות המימוש. הטיפול בשלב הראשון של הקורונה נחל הצלחה ואילו בשני, שהיה צפוי כבר בראשית המשבר, הוא כשלון. השלב הראשון הפתיע, חייב תגובה מהירה ופרץ לחיינו בחוסר הכנה של מערכת הבריאות להתמודדות מולו. במציאות זו, כל תוצאה בהשגת היעד המרכזי נתפסה כהישג: ההורדה המהירה של עקומת ההדבקה, ירידה במספר החולים הקשים ומספר מתים נמוך יחסית. כל אלה הוו הפתעה חיובית ורצויה. אולם, תהליכי יציאה חטופים, שנבעו מחוסר סבלנות של הציבור ולוו במשמעת ציבורית לקויה, היו מהירים והרפתקנים מדי, ולקו בחוסר שליטה, הכוונה ואכיפה אפקטיבית. חולשתו הניהולית המרכזית של ראש הממשלה היא
חוסר וידוא ביצוע. העובדה שעדיין לא מונה פרויקטור לניהול בסיסי הידע, עיבודם והפצת המידע לכול, היא כשל אסטרטגי; כמוה העובדה שמערכות הכספים הממשלתיות אינן מסוגלות לחלק לציבור תוך שלושה ימים כספים שהובטחו לו כבר לפני כחודשיים.
בדרך כלל, הישג מפתיע מחולל הזדמנות, במיוחד כאשר הצפי המקצועי המוכח, המשמש מדד להערכות התכנון, הוא של איום בעל כושר פוטנציאלי לנזק מוגבר. במילים אחרות: ניתנה למערכת הממשלתית הזדמנות להתכונן היטב לגל תקיפה נוסף, חמור מהראשון, שצפוי היה להופיע על בסיס השחיקה שיצר הגל הראשון, בתחומי הכלכלה והתעסוקה, אך גם בתחום הפסיכולוגי-חברתי הרחב. באי-ניצול הזדמנות זו, הגיעו המדינה, אזרחיה ובעיקר הנהגתה, לנקודת חוסר הכישרון שלהם (כדברי פרקינסון):
הארגון המדינתי המשיך לדרוך במקום, האזרחים הגדירו את התנהגותם בעיקר על-פי שאלת הסימפתיה האישית שלהם כלפי המנהיג המוביל (נתניהו) ושאר השחקנים "קפאו על שמריהם".
מקובל בישראל ד'היום להאשים את נתניהו בכל כשלון של המערכת הציבורית, כאילו קיימת סיבה רציונלית לחשוב שהוא אישית יפתור את כל בעיותינו. אזרחים הלוקים בחשיבה זו אינם רק נאיביים או רשלנים אלא גם חצופים! כישלונותיהם הם, רק לעיתים רחוקות נתפסים על ידם ככאלה.
1 ברוב המקרים הם משויכים למחדל של המנהיגות הלאומית או המקומית. התקשורת הישראלית הביקורתית כביכול, מקבלת גישה זו כתורה מסיני ורק לעיתים רחוקות תנקוט עמדה מקצועית אובייקטיבית ותעמיד את הטוענים השוגים על טעותם וחומרתה. במקרה הקורונה נקלעה מדינת ישראל למציאות מורכבת, מקיפה ומסובכת, שבה איום רפואי חמור משולב בהשלכות כלכליות כאוטיות. באירוע הקורונה, נקטה המדינה בצעדים כלכליים-חברתיים דרסטיים כאמצעי למאבק בנגיף, באין בידיה אמצעים אחרים; אלה חוללו משבר כלכלי חריף יותר ככל שנמשכו או הוחמרו.
מדינה איננה "יו-יו" או "ריץ'-רץ'" ולא ניתן להפעילה או להפסיקה בלחיצת כפתור. אולם מסתבר שמתן הוראות ברורות ונכונות לציבור אין בו די.
כאשר הציבור איננו ממושמע ואינו מקיים אותן בקפידה, הוא עצמו הופך גורם להחמרת התוצאות, ומטעמי אווילות או אנוכיות מתרצן בנימוקי סרק2. אפשרי, כפי שנטען לא אחת, שלא כל ההוראות היו ברורות, ובחלקן אף היו שגויות. אולם, זו לחלוטין אינה סיבה לסרב לקיימן או לזלזל בערכן ולהסתכן בהחרפת המצב מבלי לשלם על כך מחיר! התנהלות חסרת אחריות רק תוביל להחמרת הנזק והמדינה תתקשה עוד יותר לעשות את המוטל עליה. בסיטואציה כזו התנגחויות פוליטיות, פסיכולוגיסטיות, סרבניות להכעיס או דווקאיזם חסר תכלית, הם בעיני עבריינות לשמה, שלא לדבר על
חוסר סולידריות לאומית (שהמוחים "המקצועיים" מקדשים אותה במלל, מטעמים אגואיסטיים בלבד). בתחומים אלה שפכה התקשורת קיתונות של שמן בעירה מיותר על הדליקה הציבורית, באמצעות הסתה נגד הוראות הממשלה, ביקורות של מומחים מטעם עצמם, שאינם נושאים באחריות כלשהי ובמקרים רבים גם אינם מומחים בתחום. בתחילת הדרך, במשך ימים ספורים, נהגה התקשורת אם ל איפוק, אולם עד מהרה חזרה לסורה ושחררה את כל המעצורים. אם אמרנו שאחת הבעיות הייתה הפחדה מיותרת של הציבור, התקשורת לא מִתנה זאת; הממתנים והמסבירים כביכול בעמדותיהם ובהצגת דבריהם, היו מבולבלים וסתרו זה את זה, לא פחות מדוברי הממשלה.
אין ספק, שהעובדה שהממשלה לא מינתה דובר מטעמה, שיציג ויסביר את החלטותיה לציבור בצורה מלאה ומפורטת בליווי תשובות לשאלות, הייתה שגיאה הסברתית חמורה. כשבכל יום מופיעים 5 -7 פרופסורים לרפואה - רלוונטית או בלתי-רלוונטית - מפיצים לציבור "אני מאמין" משלהם ששונה משל זולתם, אין הדבר מוסיף בהירות ואינו נוסך ביטחון. את מעשי הפרופסורים היטיבו לשבש הכתבים, שראו צורך להוסיף עוד כמה גירסאות יומיות משלהם, כ"הבהרות" לציבור. אם בימי מלחמה מפעיל צה"ל דובר מטעמו, והוכח שדוברים טובים תורמים חיובית לתחושות הציבור, מדוע לא ללמוד מכך גם ב"מלחמת הקורונה"?
כאמור, שני האיומים המרכזיים לפי שעה היו ונותרו הבריאות והכלכלה. בתחום הבריאות, שליטה בהתפתחות המחלה, מחייבת תמונת מצב עדכנית ורחבה של גורמי ההדבקה, מהירותה והתפוצה הגאוגרפית של התחלואה. הניתוחים הינם סטטיסטיים ואינם מקיפים את כלל האוכלוסייה ביחידת זמן אחת (יממה). ישראל נכנסה למשבר עם ידע תיאורטי טוב אבל חסרת כלים, אמצעים וכוח אדם שיספקו מידע רלוונטי, שיטתי ואמין למקבלי ההחלטות ולגיבוש המדיניות הלאומית. ללא כלים אלה, גדל מרווח הטעויות ומכאן גם רמת "הטירטור" המיותר של האזרחים. שמענו ממומחים סיפורים רבים ומגוונים - חלקם אמת ואחרים רכילות - על היקף האמצעים הנדרש, על הצורך להכשיר אנשים לא מעטים לעבודה זו (כפי שיש להכשיר לטיפול בחולים קשים או מונשמים), צורך בכלים ממוחשבים מתחום עיבוד הנתונים של בסיסי נתונים גדולים תוך שימוש ב-AI. ידע בתחום זה מצוי בשפע בישראל, אך יש לרכוש או לפתח כלים יעודיים ולאמן את מפעיליהם. מרגע שהושגו היעדים העיקריים של השלב הראשון, חייב היה משרד הבריאות (לא ראש הממשלה) לחתור להשלמת החוסרים לקראת השלב השני, ובייחוד כשאין אנו בטוחים כלל ועיקר שלא צפוי לנו סיבוב שלישי או שיא חדש בחורף הקרב.
3 בטיפול בתחום זה כשל משרד הבריאות וכשלו ועדת השרים לקורונה והציבור. משום מה הובן שביצוע כמותי של בדיקות הוא צוואר הבקבוק ביצירת המידע הקריטי הדרוש לגיבוש המדיניות, ולא כך הוא. המידע הקריטי הוא שרשרות ההדבקה ותפוצתן. אלה מושגים באמצעות שילוב בין הממצאים המזהים נבדקים חיוביים חדשים וקשירתם עם נבדקים קודמים שנמצאו חיוביים, תוך זיהוי קשר נסיבתי חזק בין השניים.
4 ההנחה שניתן לערב את כלל הציבור בהסברים המדעיים המדויקים לאופן בו מתגבשים בסיסי הנתונים בעלי הקשרים הסיבתיים המאפשרים הסקת מסקנות, הינה לדעתי שגויה.
הכשל העיקרי בתחום הכלכלה נוגע לתוצאות הלוואי של הסגירה היזומה של המשק לצימצום הדבקות בגל הראשון, מבלי שהפסקת הפעילות השגרתית, שגררה אבטלה ופגיעה בפרנסה של כמיליון איש, גובתה בתוכנית משלימה ואפקטיבית לפיצוי הנפגעים. אופיה של תוכנית ממין זה צריך היה, למזער את הנזקים השוטפים של עובדים שכירים שפוטרו או הוצאו לחל"ת (החל"ת עצמו היה שגיאה) ולספק לעסקים פעילים שפעילותם נקטעה או שובשה, מימון ביניים שוטף להמשך פעילות או תשלום חובות, עד לכניסתה של תוכנית נוספת לטווח הארוך יותר. תוכנית ברורה, גלויה ומבוצעת ברצף לפי לוח תשלומים ידוע מראש וקריטריונים שווים לכל נפש, הייתה מונעת לחצים, אי-וודאויות ומתחים מיותרים בנסיבות שממילא אינן רגילות.
לפי שעה זהו הכשל החמור ביותר במאבק בקורונה.
על-רקע איומים של אירגונים כלכליים לחולל הפגנות המונים, פרסמה הממשלה תוכנית חדשה (9.7.2020)
ללא לוח זמנים מחייב וללא אינדיקציה לגבי כוונות הממשלה לטיפול במשק בטווח הארוך. המילה "צמיחה" שהוזכרה בה איננה מילת קסם שבאמצעותה ניתן להרגיע את הציבור כיום. על ראש הממשלה ושרי האוצר והכלכלה, להגדיר את התכנון הלאומי באמצעותו מתכוונים הם לשקם את המשק ולסייע לעסקים שהתמוטטו או יתמוטטו במהלך הגל השני, כי אין ספק שהדבר יקרה. תוכנית זו צריכה לתת מענים סבירים לעסקים ולעובדים במקומות עבודה בהם תחדל התוכנית העסקית שלהם להיות רלוונטית בעטיים של שינויים בהרגלי הצריכה או דפוסי החיים של הציבור בהשפעת הקורונה. עד כה דומה שהממונים על הנושא "נרדמו בשמירה" והם עדיין נמים. גם אם נצליח לחזור למהלכי שיקום משמעותיים תוך 6 חודשים, עדיין מדובר על קריסה חזויה של לפחות 40 אלף עסקים קטנים מעל לממוצע הרב-שנתי ועל אלפי אחרים, כשהפגיעות ממוקדות בענפים מסוימים הרבה יותר מאשר באחרים. במצב זה חייבת המדינה לקיים בהקדם דיון אסטרטגי לגבי מבנה המשק הרצוי /צפוי אחרי המשבר,
ולפרסם את מסקנותיה כהכוונה למי שנמצאים בקו האש. רבים יוכלו או יצטרכו להחליף עיסוק או פרנסה. אם ידוּוחו מספיק מוקדם וייעזרו על-ידי המדינה, יקל עליהם לעמוד בכך. עם זאת, חשוב מאוד שהמדינה תבהיר חזור והבהר כבר כיום, שלא תוכל לתמוך במאות אלפי משפחות, בוודאי לא ברמה לה היו רגילות בעבר, ללא הגבלת זמן.
ממשלת נתניהו חייבת להסדיר ללא דיחוי את תוכניות הסיוע לעסקים ולציבור שניפגע, לרבות ביסוס ההסדרים בתקציב 2020 ואת המשכם בהסדרי תקציב 2021. מבחינת נתניהו הדבר החשוב ביותר עתה הוא לשכנע את הציבור שהבין את שגיאות ממשלתו עד כה והפיק את הלקחים. מעל לכל, עליו לשכנע ציבור רחב, ובכללו תומכים מסורתיים רבים שלו, באמינות דבריו ובמחויבות לביצועם. אם יכשל בכך, אפשר מאוד שסיום כהונתו קרוב בהרבה ובצדק ממה שאנו מעריכים.
5
לפי שעה, כמעט כל מה שהובטח במפורש, לא קויים. יחד עם הבלבול והסרבול בניהול המלחמה במגיפה עצמה, ומבלי לגרוע מאחריות הציבור, זהו טיפול בלב ערל, בעיניים עצומות וביד קפוצה. דומני שרוב הכעס הציבורי נובע מסיבות אלה.
מבחנם המכריע של רה"מ ושר האוצר אחרי הצגת התוכנית האחרונה הוא הביצוע.