רמטכ"ל צה"ל נדרש לבצע פעילות ביטחונית מצילת חיי אדם, הדורשת שימוש בעזרים טכנולוגיים מתקדמים. כדי לבצע את המשימה החשובה והחשאית נדרשו חתימות של רה"מ ושר הביטחון. השלמות אחרונות טרם יציאה למבצע התקיימו בשיחת טלפון בקו המאובטח, ולוחמי הסיירת המובחרת קיבלו שיחת עידוד ומוטיבציה ממפקד הסיירת.
רגע טרם שיעלו על המסוקים הצבאיים שייקחו אותם אל הלא נודע, התחוור לתדהמת הקודקודים כי ללוחמים יש מוטיבציה בשפע, רוח קרב בכמויות בלתי מדידות, להט, תעוזה, תושייה, הכל בנמצא, אלא שהעזרים הטכנולוגיים המתקדמים אינם. בירור מהיר העלה כי העזרים הטכנולוגים המתקדמים לא סופקו בגלל ויכוח נוקב והתבצרות בעמדות בין מנכ"ל משרד האוצר למנכ"ל משרד הביטחון, הפעולה בוטלה, הסכנה עדיין מרחפת באוויר, צמרת הנהגת המדינה התכנסה לישיבת חירום.
עכשיו דמו בנפשכם ששורות אלה היו מציאות. הרי אמות הסיפים היו מזדעזעות. הפגנות, מחאות, קריאה להקמת ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס, לא פחות. רה"מ היה מכנס מייד ישיבת קבינט דחופה, כותרות העיתונים היו זועקות בשחור אדום: מחדל, יום הכיפורים של צה"ל!
ועתה, החליפו את לוחמי ומפקדי הצבא במנהלי לשכות רווחה ובעובדים הסוציאליים, הלוחמים במערכה האזרחית, הנשלחים לשדות הקרב האנושי ללא אמצעי מגן, ללא זרזי מוטיבציה, ללא קורט של הערכה וכבוד. אותם לא עוצרים רגע לפני ההסתערות, אותם ואותן שולחים בידיים חשופות לקרב על דמותה של המדינה. הן זועקות ורק ההד עונה להן, הם שובתים ואיש לא רואה את השקופים מהאקדמיה, הן מאוימות, מושפלות, כורעות תחת העומס וזוכות לשכר מינימום פלוס מינימום, עלוב. ככה לא מנצחים במערכה האזרחית.
מאבקן ומאבקם של העובדים והעובדות הסוציאליות אמור היה להיות מאבקה של המדינה כולה. זעקתן הייתה אמורה להישמע מקצה המדינה ועד קצה. הם אמורים היו לכבוש את המדיה, את המסכים, את תוכניות הרדיו המשפיעות, לפתוח את המהדורות המרכזיות. שרי האוצר, הרווחה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, הקליטה, הכלכלה, היו חייבים להתייצב לצידם, לחזק את ידיהם, להתחרות מי יזכה להיות זה שהשפעתו תהיה משמעותית יותר כדי להיטיב, ולו במעט את מצבם.
בשולי הדרך
תשעה ימים חלפו מאז החלה שביתת העו"סים, וביום התשיעי ניאות שר האוצר להיפגש עימם. העובדים הסוציאליים הם החוליה האמורה להיות לא רק בעלת חוסן נפשי, יכולת ספיגה הכלה ואמפתיה, אלא גם בעלת העוצמה מול המטופלים החלשים והמוחלשים בהם הם מטפלים.
נשגב מבינתי איך למרות שכרם הפוגעני והמבזה, העומס הבלתי הגיוני, הדרישות שרק הולכות ומתעצמות, מצליחות ומצליחים העו"סים למלא את תפקידם מתוך תחושת שליחות ואחריות. הם, העומדים בחזית הקדמית של המלחמה הסיזיפית, הבלתי נגמרת, במאבק האמיתי על בריאות הציבור, בריאות הגוף והנפש, לחיזוק וביצור חוסנו.
הם, המקבלים איומים קשים, מאיומים ברצח ועד פגיעה בבני משפחתם, הם, החשופים לאלימות מטופליהם, אלימות שכבר הסתיימה ברצח של עו"סיות, הם, המכניסים את ידיהם לתוך הסחי והמיאוס בחצר האחורית של החברה, הם, המתמודדים עם מי שנזרקו בשולי הדרך של החברה הישראלית, ומנסים לסייע בשיקומם, הם, הסיירת האזרחית אשר אינה זוכה לעיטורי גבורה, מופת ושבח, אלא, ליחס מזלזל, פוגעני, למשכורות שחרפתן היא אות קלון.
כל מי שהמאבק החברתי-אזרחי חשוב לו, מאבק שהוא לעיתים לחיות או למות, הצלה או אסון, להיות או לחדול, חייב להתקומם נגד עוולה זו ולעמוד לימין העו"סים. חוסנה של מדינה, חברה, נמדד ביחסה לשכבות החלשות. מדינה הנחשבת למעצמה בתחומים רבים אינה יכולה ואסור לה לוותר על העצמת העו"סים, שכר גבוה מעל הממוצע במשק, לא פחות, תנאים מכבדים, פתיחת צינור אוויר כדי שיוכלו לטפל במסירות וללא רעשי רקע בזקוקים להם, והם רבים.
המצקצקים בלשונם ומגלגלי העיניים הסדרתיים טוענים כי זו לא העת לשבות, להתעסק בתנאי השכר של העו"סים, "עכשיו הזמן לקורונה", אשיב להם: אין זמן טוב מזה להעלות את מאבק העו"סים על ראש שמחתו של הציבור. העו"סים נאבקים ומתמודדים עם 'קורונה' על בסיס יומי, שעתי, הנגיף החברתי הקשה, אלימות במשפחה, דרך ילדים בסיכון ועד לעוני ודלות, הם הקורונה הקבועה בלשכותיהם, בחייהם.
אין זמן טוב מזה למחות על העוול הנורא שהנהגת המדינה מאפשרת, מול שליחי הציבור המשמעותיים שלה. זהו אינו מאבקם של העו"סיות והעו"סים בלבד, זה מאבקו של כל אזרח החרד לדמותה של המדינה, לאופיה ובעיקר לאיכות השירות שהיא מעניקה לאזרחיה. לעו"סים מגיע הרבה יותר, לאזרחים מגיע הרבה יותר, מדינת ישראל והנהגתה חייבת להפנים, זה הזמן לתיקון העוולה.