ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ הציגו אמש תוכנית מענקים המהווה מבוא לסגר; לפני שסוגרים - מעניקים. אך לא כך צריכה להיראות תוכנית אשר אמורה לתת לממשלה קרדיט לביצוע סגר.
כולם מתנגדים לסגר; ובצדק. אך הבהלה האינסופית מסגר מנשלת את היכולת לבצע אותו, ואין מה לעשות, אנו לא רחוקים מהיום בו נצטרך לקבל את ההחלטה הקשה; והרי זו לא תהא החלטה חד-פעמית - כנראה שבחורף, בשל כורח הנסיבות, נהיה חייבים לקבל אותה פעם אחר פעם, שוב ושוב.
בארגז הכלים של הממשלה אמורים להימצא תוכניות מגוונות להורדת התחלואה ורעיונות יצירתיים להגבלות שונות על המשק. כלים אלו אמורים לתת לממשלה את היכולת להילחם בנגיף, לשטח את העקומה, ולתת מרווח ביטחון למערכת הבריאות על-מנת שלא תקרוס. סגר הוא אחד מן הכלים הללו, וכן, הוא כלי לגיטימי; אומנם יש להשתמש בו כאופציה אחרונה, אך היא עדיין לגיטימית.
על-מנת שהמדינה תוכל להטיל הגבלים וסגרים על המשק, היא זקוקה למרווח נשימה כלכלי. כל עוד העם יכול לעמוד בהגבלים וסגרים, הממשלה תוכל להשתמש בהם כאוות נפשה ביד חזקה ובזרוע נטויה. לשם כך על הממשלה להכין תוכנית כלכלית מקיפה ואחראית אשר תדאג לכל אזרח ואזרח גם במקרים של סגר כולל ומוחלט. התוכנית הכלכלית שנתניהו וכץ הציגו ביום חמישי בשבוע שעבר, אשר כוללת מענקים לעצמאים ולעסקים ודמי אבטלה לשכירים למשך שנה שלמה, היא התחלה, אך היא לא מספקת.
עובד עבור העם?
תוכנית כלכלית מקיפה אמורה לשמש כעוגן עבור המשק ולייצר ודאות. תוכנית אחת שתדאג לכולם ותיתן קרדיט לממשלה לבצע סגר מעת לעת. נתניהו מעוניין לייצר ודאות בתהליך שונה: במקום להביא תוכנית אחת כוללת, הוא משתדל להגיש מספר תוכניות ככל שהזמן חולף על-מנת לתת לעם את ההרגשה שהממשלה עובדת ועובדת. ודאות פוליטית משולבת עם ודאות כלכלית.
וזוהי אולי גולת הכותרת של התוכנית הזו - לא התוכן שלה, אלא עצם היותה תוכנית רודפת תוכנית: האנשים המרכיבים את הממשלה והפקידות ואנשי המקצוע עובדים; יתרה מזאת - הם שקועים בעבודה. עובדה שהם מרעיפים עוד ועוד כסף על המשק בדרכים שונות ומשונות. הם אומנם אינם חפים מטעויות, אך הם לא מפחדים לעבוד ולהגיע להחלטות.
העובדה שהם עובדים לא צריכה חס וחלילה למנוע מאיתנו לבקר אותם, להעמיד אותם על טעויותיהם ולהצביע על חסרונם; ויש לא מעט חסרונות לתוכנית המענקים העכשווית. הראשונה שבהם היא שאם קיים שלל בדמות שישה מיליארד שקלים - מדוע לחלק אותו לכולם? האם אזרח מהעשירון העליון שווה לאזרח מהעשירון התחתון? נתניהו טוען שתוכנית המבחינה בין העשירונים תיקח קצת זמן. אז בסדר, שתיקח זמן, אין בעיה, אם זה מה שדרוש על-מנת שאזרח השוהה בחל"ת וחי על 3,000 שקל דמי אבטלה יקבל יותר מאזרח שעודנו מחזיק בעבודה המספקת לו 20,000 שקל משכורת. אז בסדר, שאנשי האוצר והממשלה ייקחו את הזמן שלהם וייאותו להכין תוכנית אשר תבדיל ביניהם.
תוכנית המענקים הזו אומנם שופכת כסף על המשק ויכולה בפוטנציה להשיג את מטרתה - הנעת הכלכלה - אך היא פוגמת בניסיון של נתניהו לגרום לנו לחשוב שהוא עובד עבור העם וכי הוא חף מכל שיקול פוליטי. הרי למה לו כל כך למהר ולהמטיר כספים על האזרחים? מדוע שלא יחכה מעט ויכין תוכנית המעניקה את ששת המיליארדים הללו למי שבאמת ובתמים צריך אותם? הרי ההיגיון אומר שמי שיש לו - לא צריך עוד על-מנת לצרוך; ומי שאין לו - זקוק ליותר ממה שמספקת התוכנית בכדי לקנות במקומות אשר אינם עונים על ההגדרה של רשתות שיווק מזון ופארם.
התשובה לכך נעוצה בהבנת הקונטקסט הפוליטי העכשווי - המחאות. נתניהו היה זקוק לתוכנית מענקים מהירה על-מנת לשתק את כוחן. המענקים הללו הרי לא ימנעו מהעצמאים ומאנשי תעשיית התרבות לצאת לרחובות, אך אולי ויגרמו לשביעות רצון עם אלו המזדהים איתם ושיצאו להפגין עימם בעבר, וכעת, עם כסף בחשבונות הבנק שלהם, המגיע ישירות מנתניהו, יחשבו בשנית אם להצטרף לחבריהם לנשק ואם לאו. כך מספר המפגינים יקטן; כך משתקים מחאה.