כתום הקרב העקוב מדם על גבעת התחמושת, הודיעו לאחד מצנחני המילואים כי יקבל צל"ש על מעשי הגבורה שלו. הוא התבונן תמה בהגיבו: "בסך-הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".
למסעדנים יש הזדמנות לפעול בהתאם לאותו דפוס, אם כי ברור שמאבקם אינו מגיע כדי הקרב הבלתי נשכח ההוא בירושלים. הם בסך-הכל רצו לחזור להגיש חומוס ולהפוך באש את הכתיתה (שניצל) והנה נפלה לידם הזדמנות היסטורית ורומנטית להיות מגיני הדמוקרטיה הישראלית מפני ממשלת השלומיאלים, שאינה מבחינה בין ימינה לשמאלה.
יש להם סייענית מעולה. אינטליגנטית, משכילה, בעלת יושרה, בדמותה של ד"ר יפעת שאשא-ביטון, שביבי מקלל את היום בו הניח לה להיות יושבת-ראש ועדת הקורונה בכנסת. אבל הדוקטור לחינוך כבר שם, וזו מתנת-אל.
אז הבוקר צריך להתנהל בעורמה כדי לא לעבור על החוק, ולתמרן עד ששאשא-ביטון תעביר את רוע הגזירה. לא מפני שכל כך חשוב לאכול היום טחינה ושקשוקה אלא מפני שצריך לבלום את הצירוף הנדיר של דיקטטורה עם כושר ניהול כל כך נמוך.
אם המסעדנים ישכילו להאכיל אותנו קבאב הם גם יאכילו את הממשלה קש. שני הדברים עריבים לחך.