הנושא המרכזי בפרשת ואתחנן הוא שמירת מצוות וחזרה על עשרת הדיברות. מה הפלא שהלייט מוטיב בפרשה זו המילה 'שמור' על שלל נטיותיה, וצמד המילים 'ושמרתם ועשיתם'. אלא שכאן מתעוררת שאלה: כידוע בתורתינו הקדושה אין אף תג או אות מיותרים, ובוודאי שאין מילים מיותרות. אם כן, מה פשר כפל לשון זה? והרי לשמור את המצוות פירושו לעשות אותן.
אז יש לי חדשות בשבילכם. מה פירוש המילה לשמור? נכון שהפירוש הבסיסי הוא לקיים, לעשות, ואכן כפי שציינו לשמור מצוות פירושו לקיים את המצוות. פירוש נוסף הוא להשגיח. כך למשל לשמור על אוצר פירושו להשגיח עליו. אך יש גם פירוש נוסף ומפתיע למילה 'שמור'.
על חלומות יוסף, שניבאו את מלכותו, כתוב "ואביו שמר את הדבר". השאלה היא מה היה ליעקב פה לשמור? וכי מדובר בחפץ או בדבר מוחשי? אולי אפשר לומר שיעקב שמר את בשורת מלכות יוסף בסוד. אך לא. הרי יוסף סיפר את חלום ההשתחווייה אליו הכפול בגלוי לאחיו, והוא שעורר עליו את כעסם על יוסף. לכן חיפש רש"י פירוש אחר המתיישב עם הפסוק. הוא מסביר שיעקב אבינו ציפה שהחלום יתגשם. לפי פירוש זה שמר מצביע על ציפייה.
גם את שני הפירושים האחרונים של המילה 'שמור' ניתן להחיל על המצוות - להשגיח עליהן כעל אוצר יקר ככתוב בתהילים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" ובמשלי: אם תחפשינה כמטמונים תבקשנה", כמו גם החידוש הוא שיש לצפות למצוות, איך לא. וזהו המימד הפרשני שנוסף כאן למילה שמור. הוא הדין לשמירת שבת.
כשאנו חווים את המתנה הנפלאה של השבת, אנו מצפים לה ומתגעגעים אליה במשך כל השבוע (ובעצם מיד עם צאתה כבר מצפים אנו ועורגים לשבת הבאה). כך מסופר במדרש על שמאי שהיה קונה כבר מיום ראשון ובמשך כל השבוע מאכלים משובחים לכבוד שבת.
ועכשיו תשאלו: מה הקשר בין תחנוני משה רבינו (515) להיכנס לארץ, הנושאים את שם הפרשה, לשמירת מצוות? ניחשתם נכון, הציפייה והערגה. משה רבינו ערג לארץ הקודש, הארץ הטובה ואנו עורגים לקיים את המצוות הטובות, המקיפות את כל אורחות חיינו ומעצימות אותנו ואת אישיותנו ומעניקות לקיומנו משמעות פנימית עמוקה.
צא ולמד
המילה שמור היא רק אחת ממילות המפתח שיכולות להאיר באור חדש ומעניין מגוון נושאים בתורה. מילה אחרת שמצאתי בסידרה זו היא המילה גמור. משמעותה המקובלת והידועה היא לסיים. אולם חז"ל העשירו אותה על-פי הארמית במשמעות מפתיעה נוספת. גמור במקורותינו משמעו ללמוד. מכאן גם המילה גמרא שפירושה לימוד. דוגמאות נוספות מאוצר חכמינו: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", דהיינו לֵך לְמד והתעמק במצווה. כך גם הלל הזקן שאמר לגר שביקש ללמוד את התורה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור", כלומר 'והשאר לֵך לְמַד'.
המילה 'למד' בעצמה מוארת במשמעות מורחבת בספר ירמיה בפסוק "פרא לְמוּד מִדבר", שפירושה הרגל - פרא הרגיל במדבר. מכאן שאדם צריך להפוך את לימודו להרגל, באופן שיהיה רגיל ומיומן בו, והדברים יהיו שגורים על לשונו ובמעשיו. הווי אומר לימוד תורה, שאדם ירגיל עצמו בתורה ובקיום מצוותיה.
אולם כאן טמונה הסכנה של קיום מצוות מתוך מצווַת אנשים מלומדה, בלי ההתרגשות וההתפעמות שמלווה כל חידוש. על כך בדיוק התפלל דוד המלך, נעים זמירות ישראל, במזמור היפהפה "לדוד ה' אורי וישעי", שמוסיפים לתפילה מחודש אלול עד שמחת תורה: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". אתם שמים לב לסתירה לכאורה בפסוק הנפלא? או שדוד המלך רוצה לשבת תמיד בהיכל ה', ולהיות בו דייר קבוע, או שהוא רוצה רק לבקר בו כאורח בלבד? אלא שבסוגיה הנדונה טמון המענה לסתירה זו. דוד המלך מבקש לגור בבית המדרש, אך חושש מפני הקהיית החושים שצופן בחובו ההרגל. ולכן מבחינת החידוש וההתלהבות הוא מבקש להיות כאורח המתלהב כל פעם מחדש מדברי התורה ומקיום מצוותיה. מתברר אפוא שאין מדובר בסתירה אלא בהשלמה.
ןאכן, כשם שהקב"ה מחדש את הבריאה והיקום כולו מדי יום, כך תורתינו הקדושה ניתנת כל יום מחדש. וזו כבר סיבה למסיבה. להתלהב ממנה בכל יום מחדש. מה הפלא שהלייט מוטיב, או המוטיב המרכזי, המופיע בפרשת מתן תורה הוא "היום הזה": "היום הזה עמדתם על ההר", "אתם ניצבים היום" וכדומה. זאת בנוסף לתועלת הפרקטית הטמונה בתיחום המטלות על בסיס יומי. חוק ההתיישנות מעולם לא חל על התורה ומצוותיה. על כך הוכיח משה רבינו את העם בפרשתינו על כי"נושנתם בארץ", כלשונו, במקום לחוש התחדשות והתרעננות תמידית בתורה.
איך להתחבר למצוות?
וכאן זכיתי להאיר את הביטוי "עול תורה ומצוות", שבוודאי מרתיע רבים, באור חדש ומרענן על-פי הפירוש הארמי למילה עול. בארמית 'עולא' פירושו כניסה. הכניסה לתוך המצווה משמעותה התחברות אליה בפנימיותה. המצוות מעשירות את פנימיותנו ומעצימות אותה. כך גם בתנועת חב"ד מסבירים מצווה מלשון צוותא - מצווה היא כלי נפלא כדי להיות מחוברים לעצמנו ולנשמתנו. היא מעצבת את אישיותנו ומעדנת את מידותינו תוך גיבוש זהותנו היהודית והאישית הייחודית.
פירוש זה מאיר את המצוות באור פנימי, המעניק להן את משמעותן האמיתית והנכונה. ממש ההפך מהמשמעות המקובלת של תחושת עול וכפייתיות שהמילה עול מעוררת. אלא שגם בהסבר המקובל הכוונה לעבד ה' המרגיש תמיד בן-חורין. כלשונו הנפלאה של ריה"ל: "עבדי הזמן (הכסף, המסַכים, היצרים והתאוות) עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבד חופשי!" פרדוקס קלאסי? לא במחוזותינו. זה כוחה של תורתינו הקדושה.