החבלה בסדרי השלטון נובעת ממאבק מתמשך בין ה"ימין" ל"שמאל" על ההגמוניה הפוליטית והאידאולוגית במדינה. מאבק זה החל זמן רב לפני פרוץ מגיפת הקורונה ולא חדל גם לאחר שהופיעה במלוא חומרתה. לא מעט ישראלים מבקשים למנף את הקשיים הנובעים מהמגיפה, לצרכי המאבק הפוליטי
וחותרים למנף את השילוב בין שתי ההשפעות לקידום האג'נדה הפוליטית של השמאל.
הקורונה הופיעה לראשונה בארץ בסוף פברואר 2020. התנהלות בלתי ממושמעת ובלתי אחראית של אזרחים רבים כלפי הוראות הבטיחות של משרד הבריאות, שהוכחו כנכונות ויעילות ואכיפה רופסת של התקנות על-ידי הממשלה, הביאונו כיום (20.8.2020) לשלב השני של התפשטותה, שהוא נרחב וחמור בהרבה מהראשון ועתיר קורבנות (כיום, קרוב ל-790 נפטרים). חרף הקמת ממשלת החירום הלאומית, שנועדה להיאבק במגיפה, המדינה מתקשה למתנה ולבולמה ונראה שיהיה צורך בצעדי חירום אגרסיביים, שהשפעתם על הכלכלה תהיה קשה. התפתחות זו נראית לפי שעה כבלתי-נמנעת, משום
שחובתה הראשונה במעלה של המדינה היא לשמירת חיי אזרחיה.
המשך המאבק הפוליטי בין שני חלקי ממשלת החירום, טומן בחובו איום בסבוב נוסף של בחירות, הרביעי במספר ברציפות. מצב זה מעיד על כשלון ממשלת החירום ומצביע על כך שככל הנראה ללא הכרעה פוליטית, שתאפשר הקמת ממשלה הומוגנית ובעלת כושר פעולה ברור, לא ניתן יהיה להסדיר כהלכה את בעיות הפנים והמשק ולהתמודד במגיפה בעת ובעונה אחת.
בסיבוב הבחירות השלישי (2 במרץ ש"ז), לא הצליח הימין להרכיב קואליציית ימין צרה וממשלה תואמת, בעיקר בגלל "עריקתו" של ליברמן ממחנה הימין וקרע עם הימין המיליטנטי (שגיאה פוליטית קשה). השמאל, מאידך-גיסא, נמצא בדור האחרון בתהליך דעיכה מתמשך ואינו מצליח להתאושש ממנו. כ-20% מהמגזר הימני - הימין המתון - איננו "סגור על עצמו" ומתנדנד בין האגף השמאלי של הליכוד למפלגת העבודה. התנודות הללו אינן משנות את הגושים במגזר היהודי.
הערבים גילו במערכות הבחירות האחרונות יוזמה פוליטית כפולה - איחוד 4 מפלגות המגזר לגוש אחד עם הנהגה אחת וגיוס מוגבר של מצביעים. הגידול במספר המצביעים הערבים, החליש פוליטית את מעמדו של גוש השמאל, ובה בעת גרע ממנו באופן קבוע 3 -4 מנדטים שבעבר השתלבו בגוש זה ואיזנוהו במידה מסוימת מול גוש הימין. סיבוב הבחירות האחרון, הציף אל פני השטח את האפשרות להקים קואליציית שמאל בתמיכת הגוש הערבי, אולם אפשרות זו טורפדה בגלל העמדות האנטי-ציוניות והפרו-פלשתיניות של הנהגת גוש זה. דומה שהמגזר הערבי הא-פוליטי, הבין נכון את המגמות בחברה הישראלית ומנסה להצטרף להכרעות הדמוקרטיות. המנהיגות הפוליטית של ציבור זה דורכת עדיין במקום ומסרבת לקרוא את המסרים של שולחיה. לאור המשבר הפוליטי המתמשך וההתקרבות המחודשת לבחירות, מעניין יהיה לראות אם יחול שינוי במיצוב הפוליטי של ערביי ישראל. שינוי כזה עשוי להפתיע הפתעה רבתית את כולנו.
חשוב שלא נבלבל את עצמנו בסקרים מגמתיים,
המבקשים ליצור תמונות שווא רגעיות של הווייה פוליטית שאינה קיימת למעשה. סקר הוא כידוע צילום מצב (נקודה) על עקום האירועים שאיננו לינארי; כשהבנת
התהליך היא המבחן האמיתי. המציאות מלמדת שנטל הקורונה איננו גובר בתודעת הציבור ונבחריו על חשיבותו ומרכזיותו של השסע הפוליטי-אידאולוגי, שיוותר על סדר יומנו במלוא עוצמתו גם אם תמצא "מחר" תרופה לקורונה.
מגיפת הקורונה היא תוספת אתגרית מאוד למציאות הפוליטית כלכלית המתוארת לעיל. אופי המגיפה הפך את המגזר העסקי של העסקים הקטנים והבינוניים העצמאיים, לקורבנות הכלכליים המובהקים של המגיפה. בהעדר חיסון ובהינתן שישראל נכנסת לשלב השני כשמערכת הבריאות שלה חלשה, לא מאורגנת כהלכה, וחסרה את הרזרבות המקנות כושר ספיגה בתנאים של שיעורי הידבקות גבוהים, מצבנו לא רק שלא ישתפר אלא קרוב לוודאי שאף יחמיר.
הציבור נמצא בסיטואציה של אי-יציבות משולבת פוליטית-כלכלית-בריאותית,
כשרבים סובלים, כתוצאה מהנטל המשולב ומשקעי עבר, מרמות חרדה גבוהות. חרדה מאופיינת בפחד בלתי-מוסבר שאינו בר-שליטה רציונלית. בקבוצות אוכלוסייה מסוימות יש להוסיף לבסיס האיומים הנ"ל גם אי-שקט בגבולות הצפון והדרום, שאינם תורמים לרוגע נפשי. המציאות העכשווית מעלה את רמת החרדה הממוצעת, שכאמור גם לפני-כן לא הייתה נמוכה, על-רקע שנים ארוכות של מתחים ביטחוניים כלכליים וחברתיים. תחושת החרדה מטשטשת את הגבולות בין השפעות הגורמים השונים ולהערכתי תורמת לבריחת הציבור מאחריות הן בתחום ההתנהלות הבריאותית והן בתחום ההתמודדות עם הקשיים הכלכליים הנובעים מהקורונה. שילוב גורמים אלה עם רפיסות ניהולית של הממשלה, מחולל תגובות מחאה אמורפיות וחסרות מיקוד. מטעמי אינרציה מחשבתית, מה שהחל כניסיון פוליטי להדיח את ראש הממשלה נתניהו באמצעות מערכת התביעה הכללית, מתכנס בשבועות האחרונים "להפגנות בלפור" בירושלים, שמשקפות אנרכיה יותר משהן מביעות דרישה קונקרטית כלשהי הנוגעת למאבק במגיפה.
המוטיב הבלתי רציונלי שעומד ביסוד הפגנות אלה, מאופיין בהתנהלות המפגינים הפועלים בניגוד להוראות הבטיחות המפורשות של משרד הבריאות, כשספק אם הם משרתים את מטרתם המוצהרת, אבל בוודאי מחבלים בניסיונות לרסן את קצב ורצף שרשראות ההדבקה. הניסיונות הנואלים לבודד את הדיון במספרי החולים והנפטרים מהדיון בבעיות הכלכליות ולהסתיר את הקשר בין הדברים משקפים הכחשה, הדחקה, התעלמות מכוונת ו"דווקאיזם".
תופעה דומה אנו מוצאים גם בין חוגי העצמאיים שנפגעו כלכלית מצווי הבידוד והסגרים של הממשלה ומשינויים בדפוסי ההתנהגות של הציבור, לאחר שהפנים את הסיכון הבריאותי הקיים באי-שמירת הכללים המומלצים. יסוד אחד מוצדק בטענות העצמאיים הוא הביקורת על הטיפול הממשלתי בפיצוי מיידי, מהיר וישיר למי שנפגעו עוד בסבב הראשון, עד אשר יוחל בחידוש הפעילות המשקית ויובהרו המגמות לטווח הארוך.
פחות מובנת התנהלותם המבקשת להטיל על הממשלה (המדינה) את האחריות לעתיד. כאן בולטת השפעת התבהלה המתלווה לחרדה מן המשבר הכולל ובמיוחד מהמשבר הכלכלי האישי. אין שום סיכוי שהממשלה תפתור לעצמאיים את בעיותיהם הכלכליות, אם לא יציעו הם עצמם פתרונות ויציגו מה נחוץ להם לשם הגשמתם.
אין בממשלה ולא יהיו מי שיכולים לעזור להם בכך. הידע נמצא אצלם וככל שיתפכחו מוקדם יותר, כן ייטב לכולם.
לתקשורת אחראית תפקיד מועיל חשוב, כמתווכת וכמסבירה בין החרדה ואי-הוודאות בהן שרוי הציבור, לבין הלחץ המצרפי על הממשלה, לעסוק בבת אחת בפתרונות אד-הוק, בשינויים מבניים מהותיים, בהשלמת ליקויים וחוסרים ובתכנון מהלכים לטווח הארוך. אולם, הרושם שלי הוא שהתקשורת מעדיפה - אולי בגלל חלקה המרכזי בקמפיין "רק לא ביבי" - לתרום בעיקר תרומות שליליות, שמוסיפות על אי-הבהירות העובדתית, מחדדות סוגיות שטרם נמצא להן פתרון ו"מצליבה עמדות" כדרך לבקר בקורת הרסנית במקום לבחון איכותם של פתרונות מוצעים.
בכך היא פועלת כסוכנת להגדלת המבוכה, אי-הבהירות והנזקים.
מגיפת הקורונה היא תופעה עולמית, שמחוללת שינויים כלכליים עולמיים מרחיקי-לכת. דפוסי השינויים השלמים עדיין לא ברורים. משתנים: דרכי הסחר, רמות האי-וודאות, דרכי הקשר, תנועות התיירות והסחורות, פערי המרחק בין המוכרים לקונים ואופיים של שווקים שלמים. הקישור המתוקשב על פערים אלה, מייצר דפוסי חיים והתנהגות חדשים, ואלה צפויים לחולל שינויים נוספים - גל "שני, "שלישי" וכו'. עד אשר יתבהרו עניינים אלה, לא יוכל גם המשק הישראלי להתייצב, ותמיד ידרש להשתנות תוך כדי תנועה.
מזלה של המדינה הוא שנכנסה למשבר הפנדמי במצב כלכלי מצויין, על כן, משבר קצר גם אם יהיה חריף הוא בהחלט בתחום יכולת הספיגה של המשק. באין תרופה למגיפה, דרך הלחימה היחידה העומדת לרשות המדינה היא הוראות בטיחות וזהירות, ואת אלה חובה לנסח בזהירות אבל לאכוף בקפדנות, גם אם יש בכך פגיעה בענפים מסוימים - בעניין זה, השלם חשוב מחלקים כאלה או אחרים שלו. הוראות הזהירות פשוטות לביצוע, גם אם לא תמיד נוחות. החרדה מדחיקה תובנות אלה, אבל אינה משנה את עובדת היותן נכונות. הסתגלות מרצון ואכיפת החובה לקיימן - כשהרצון לבדו איננו מספיק, רק תקצר את משך זמן הא-נומליה ואת הנזק שהיא מחוללת.
ראש הממשלה, שמצא עצמו בעיצומו של המשבר בשלבו הראשון כמקבל ההחלטות הראשי וכמעט היחיד, מצא עצמו לעומת זאת, כבר בתחילת השלב השני, "כשק החבטות" של הציבור;
והיו רבים שביקשו לנצל זאת פוליטית. עתה משהעביר את הטיפול לצוות חדש וגדול יותר, מסתבר יותר מבעבר שהבעיות נגזרות מאופי המחלה, מחוסר תרופה, מהעדר תשתית תואמת ומאופיו הבלתי-ממושמע ו"העדרי" של רבים בציבור. בהדרגה ניכרים בחוגים רחבים סימנים של הפנמה שאת שרשראות ההדבקה אין מפחיתים ע"י בדיקות אלא ע"י הימנעות מסיכונים. הכלל הבסיסי הוא שהכלכלה באה לשרת את הציבור ולא לחולל מחול-מוות מיותר לרבים.
במילים פשוטות: חרדה היא אנטי-תזה של חשיבה רציונלית. סרבנות, נרגנות וחוסר-משמעת, הן דרכי קתרזיס שליליות ומזיקות. תלונות ואבחנות סרק אינן מחוללות פתרונות ומי שלא יקבל על עצמו אחריות למצבו ויפעל בהגיון, ובשיתוף פעולה מיטבי לקידום פתרון בתחום האפשר התואם את צרכיו,
ימצא עצמו ניצב חסר אונים בפני שוקת שבורה.