ישראל היא מדינת הגאות והשפל. בים או באוקיאנוס השפל בא אחרי גאות, הגאות באה אחרי שפל. במציאות הישראלית גאות ושפל מתרחשים זו בצד זה. מצד אחד, השפל - הכשל בטיפול בקורונה, תחושת חוסר האמון והדיכדוך השוררת בציבור, ומצד שני, הגאות - הרחבת מעגל השלום והטקס הכפול על מדשאת הבית הלבן.
על הקורונה רבה הפטפטת, רבים דברי הפרשנות. אפילו בקרב ה"מומחים", אותם פרופסורים ורופאים שמפציעים ללא הרף המסכים, אין דעה אחידה. אמר אחד סגר, אמר משנהו רק לא סגר. הציבור מבולבל, אובד עצות, מחכה להנחייה ברורה מגבוה, שאינה באה. ולכן, לא נכביר אף אנחנו, הדיוטות שכמונו, מלים על כך. עם רוח גבית מהתקשורת, המגפה והשלכותיה מעיבות על הצד השני של המטבע - מעמדה הבינלאומי המתחזק של ישראל במזה"ת, עם חתימת הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין.
בימים כתיקנם, בוודאי אילו הנהגה אחרת הייתה בירושלים, לא הייתה ההתייחסות לגאות של השלום ולשפל הבריאותי-כלכלי מוקצנת כל כך. אם זה לא ביבי, הייתה ללא ספק הביקורת בנושא הקורונה ממותנת. שהרי מדובר באויב עלום, שפקד את כל האנושות, וישראל נאבקת בו כשאר העולם מוכה המגפה. ובאשר להרחבת מעגל השלום, אם זה לא ביבי, ללא ספק היה כאן פרץ בלתי נידלה של שמחה, תודה, התרגשות, שהנה מעמדה של ישראל מתעצם, שטבעת החנק הערבית מתרופפת, ועיקר העיקרים - שבקרוב נוכל לנפוש בארץ החלומות המדברית.
אלא שאצלנו סדר-היום סובב כל-כולו על אדם אחד, וכאשר מדובר בביבי, הרגשות מוקצנים לשני הקצוות: או שמעריצים אותו, או שמתעבים אותו. בציבור הימני - תמיכה; בתקשורת ובשמאל - שנאה. התקשורת מנסה היום יותר מאי פעם לעצב תודעה ציבורית בכיוון אחד. נחצו הקווים בין ידיעה לדעה. הדעה המוטית לרוב היא, שנתניהו הינו איש השפל, כולו שלילה, מושחת, עליו מוטלת עיקר האשמה בכשל בטיפול בקורונה. דמוניזציה מוחלטת. מצד שני, אין הוא איש הגאות. בהסכם עם אבו-דאבי - וגם עם בחריין - הוא קוטף פירות מעץ שלא הוא נטע.
לא זאת אף זאת: על-פי העולה ברוב כלי התקשורת, ההסכמים אינם חשובים כל כך, לא שרר מצב מלחמה עם האמירויות ובחריין, אין שני ההסכמים החדשים דומים בחשיבותם להסכמים עם מצרים וירדן, ויתרנו בהם על סיפוח ביו"ש (אפילו דוברי השמאל מקוננים על כך...), הסכמנו שארה"ב תמכור נשק מתקדם לאמירויות. ומעל לכל - מדוע בכלל הוא טס לוושינגטון, והרי אלה הסכמים שנחתמים בידי דרגים נמוכים?...
חזרנו ואמרנו לא פעם, שמר נתניהו ראוי לביקורת על רבים ממהלכיו. הוא עצמו, בהתנהלותו האישית, מגלם את משל הגאות והשפל. מצד אחד, מגדולי המנהיגים כיום בעולם, מדינאי משכמו ומעלה, ששמו נישא בפי כל. מצד שני, פגמים מעצבנים בהתנהלותו האישית, אינו מופת לצניעות, לענווה, כקודמיו בגין ושמיר. לא נראה שהוא מודע לכך שאינו מעל לחוק ולנורמות הציבוריות. פרשת המטוס החלופי היא עוד דוגמה בשרשרת טעויות מיותרות, שמלוות את דרכו לאורך השנים, מעיבות על הישגיו בתחומים רבים.
עיתוני סוף השבוע והמגזינים בטלוויזיה כמעט לא העניקו לביבי ולו נקודת זכות אחת. לא נחסכו ממנו ביטויי תיעוב ושנאה. מי שרואה שוב ושוב את הדיווחים המגמתיים, האוהדים, בשידורים חיים, מההפגנות המבישות נגדו, יכול לחשוב שמדובר באויב העם, לא במנהיג שאינו נשבר מול הקריאות שלוחות הרסן. ביחסם לראש הממשלה הגיעו חלקים נרחבים בתקשורת שלנו לשפל חדש. ואולם המבחן הגדול יהיה מחר: האם יוסיפו הפרשנים ללגלג על טראמפ ונתניהו החוגגים? האם הדיווחים מוושינגטון יהיו מינוריים, הכתבים ינקטו קו של זילזול באופן שבו יסקרו את אירוע הגאות, טקס חתימת הסכמי השלום?