ביקש רק חיבוק אחד, נשיקה אחת, דמעה אחת. התחנן לריקוד אחד, בלי קהל, בלי מבטי חמלה, בלי ידיים מושטות ופה מלא שמחה, ביקש לגעת בו, לפגוש אותו לרגעים אחדים, לשוב לביתו שליו, רגוע, רגעי החיים.
בכל שנה, מזה עשרים ושלש שנים היה רונן מגיע פעם אחת בשמחה גדולה לבית הכנסת, לא בערב יום הכיפורים, לא בערב ליל הסדר, לא בט' באב, רק בליל ערב שמחת תורה. מה היה מוצא בערב זה שלא מצא בערבים אחרים, מה חיפש בערב זה, את מי בא לפגושר, עם מי רצה לרקוד, מדוע ליבו מתרונן לערב מיוחד זה רק פעם בשנה? מי שלא ראה את רונן רוקד באושר עילאי, חובק ספר תורה, לבוש בבד קטיפה אדומה כגלימת מלך, רקמת אותיות כסף עליו, כתר זהב לראשו ופעמוניו מצלצלים בחדווה נוגה, לעולם לא יבין מהו אושר, מהו געגוע, מהו זיכרון.
שנה לאחר נפילת בנו אהובו, מחמל נפשו, עולמו, במסגרת שירותו הצבאי, מצא רונן נחמה בהנצחתו. לא אנדרטאות ביקש לבנות, לא מרתונים ומסעות, טורנירים וערבי זיכרון. נפשו אבתה להנצחת בנו על פרוכת ספר תורה. מוזר היה הדבר ולפלא בעיני רבים. מה מצא לו רונן שאינו מבין פוקדי בית הכנסת לבחור הנצחה זו.
אמר ועשה. גייס סכום כסף גדול, תר אחר סופר סת"ם מעולה ובעל מידות, בחר את צבע לבוש ספר התורה, את צבע חוטי רקמת הכסף שיהפכו למילות האהבה אשר התייגע עליהם עם רעייתו, בחרו את כתר המלכות, גודלו, פעמוניו, וברור היה להם כי הספר יונח בבית הכנסת הגדול בארון אותו פתח בנו הנרגש ביום בר המצווה שלו.
בכל שנה הגיעו רונן ורעייתו רננה לבית הכנסת בערב שמחת תורה, לבוש היה בבגדי חג, לראשו כיפת משי לבנה, כולו אושר, ממתין להקפות. הגבאי הזמין את רונן לשאת את ספר התורה שלו, רונן נדמה היה באותם רגעים כאב הנושא את בנו תינוקו, אהובו, נושק לו כמי ששב מפרידה ארוכה, כמי שנעדר זמן רב, מחבקו ומאמצו אל ליבו כמו לוחש: 'לעולם לא אעזבך, לעולם.'
הקפה שניה
ההקפה הראשונה יצאה לדרך. שלושה עשר ספרי תורה, זקנים ובחורים, טף ונשים כולם רוקדים, רוקעים, שרים, שמחים בשמחת התורה ורונן מביט לעבר עזרת הנשים מחפש את רננה שלו ולא מוצא, . רננה כבר מזמן ממתינה לרונן ולספר התורה במבואה של בית הכנסת, נדמה כי ליבה הולם, מייחל, כמהה לזה הרגע. רונן מתקרב במהירות כמו מרחף ורננה עוטפת את ספר התורה, מחבקת, מאמצת לחיקה.
שוב נושקת ודמעת געגוע נושרת לה על גלימת המלכות האדומה. "עד כאן הקפה ראשונה", מכריז הגבאי וגרונו ניחר מרוב שירים ששר. בחור צעיר ללא חתימת זקן מביט ברונן ועיניו מבקשות לרקוד בהקפה שנייה עם ספר התורה. רונן לא נענה לחיזור האילם, לבקשת העיניים, ממשיך הוא לרקוד עם ספר התורה, רגע עיניו נעצמות, רגע נפערות לרווחה, יוצא מהמעגל אל רננה, שוב חיבוק, שוב נשיקה, שוב לטיפה, שוב דמעה של געגוע ואנחה של זיכרון, שוב העיניים הנתלות אלו באלו והגבאי המכריז בקול צרוד תוך דפיקה בכף ידו על התיבה: 'עד כאן הקפה שנייה'.
רונן איתר את הבחור הצעיר ללא חתימת הזקן הגיש לו את ספר התורה, 'הספר על שם בני החייל', הספיק ללחוש טרם שקולות שירת 'ישמחו השמיים ותגל הארץ' הרעידה את תקרת בית הכנסת.
רונן עמד מרחוק כמו בתיה שהציצה מבינות לקנה הסוף על שפת היאור לדעת מה יעלה בגורל אחיה משה. רונן ורננה עמדו מביטים בספר התורה העובר מיד ליד כמו תינוק המונף באוויר למצהלות הוריו. זקן בא בימים הרים את ספר התורה למשך פסיעותיים, נערה יפת מראה נשקה לספר התורה, אברך הניפו אל על תוך שהוא שר עם הקהל 'מפי אל מפי אל יבורך כל ישראל', מספר נשים זרקו חופנים של סוכריות בשלל צבעים. רונן חזר אל הספר אוחז בו באהבה, בשתיקה, בולע רוקו, מגביהו לעבר רננה המפריחה נשיקה באוויר ומעבירו לנער בר מצווה.
רננה ורונן נפרדו מחבריהם ומכריהם לערב שמחת תורה, עד לשנה הבאה. והנה הגיעה השנה הבאה, היא כבר כאן, מגיפת הקורונה כמו הסגר והאפידמיולוגים שנכנסו לחיינו כאן, בית הכנסת סגור על סורג ובריח, בראש השנה התקיימה תפילה בחצר בית הכנסת, ביום כיפור היה הוא כבר נעול ובשמחת תורה איש איש בביתו. ורונן? עם מי ירקוד השנה, את מי יחבק, את מי ילטף, למי ילחש מילות אהבה זיכרון וגעגוע?
אם תעברו בערב שמחת תורה ליד בית הכנסת הגדול הסגור והחשוך, תראו שם אדם לבוש בגדי חג, כיפת משי לבנה לראשו אוחז בידה של אישה שדמעה גדולה תלויה לה על זווית העין, תדעו אלו רונן ורננה, המבקשים להיות הכי קרוב שאפשר לספר התורה עם גלימת המלכות האדומה, אותיות הכסף וכתר הזהב, לחבק, לנשק, ללטף.