"לא יכולתי לעצום עין, המחשבות טרדו את מנוחתי, הדאגה בשילוב הנשימה הכבדה, העיקו, לא נתנו מנוח". במשפט כואב זה כינסה אחותי הגדולה את כל תחושותיה, תובנותיה, דאגותיה, תימהונה ותחושתה הקשה. כשביקשתי לדעת האם המדובר בתסמיני מגיפת הקורונה, או שמא חלילה, מטה לחמה נשבר בצוק העיתים, הופתעתי מתשובתה:
"הוא כינה את הליכוד ארגון המתנהל כארגון פשע, אתה מבין, לא רק את ראש הממשלה האשים אלא גם אותי ואת אבא שלי המנוח ואת סבא שלי מנוחתו עדן. כולנו ארגון פשע, ולא היה מי שיחשיך את המסך ולא קם מי שיסכור את פיו ולא היה מי שימחה. קם שדרן ומאשים אותנו לא פחות ולא יותר, בהתנהלות של ארגון פשע והמדינה לא סערה ועוף לא פרח וציפור לא צייצה".
לא יכולתי לעצור את אחותי, לא את הכל אנו רואים עין בעין והמחלוקות בנושאים מסוימים הם לחם חוקנו, אך אני מאמין לאחותי שבאמת לא יכלה לעצום עין. אחותי, שהיא מצביעת ימין גאה באמונתה, בדעותיה, רעיה למופת, אם דואגת ומסורה, סבתא אוהבת, מלח הארץ, לא יכולה עוד להחריש, לעמוד מנגד ולהאמין שהרוחות הרעות המנשבות ברשתות החברתיות יעברו לערוץ טלוויזיה מרכזי בו צופים מאות אלפי בני אדם השומעים את כתב ההאשמה הנורא נגד ציבור שלם, ברובו דמוקרטי, פטריוטי, אוהב עמו וארצו אשר בהבל פה הפך להתנהל כארגון פשיעה.
ממרום גילה שזורים חייה של אחותי בתולדות המדינה. צעירה היא מהמדינה בשש שנים אך נשאה היא בנטל, בעול, בבניה וביצירה. כבת הארץ הטובה ראתה רק את הטוב שבארץ המובטחת, עם הפחות טוב התמודדה בדרכה. כף רגלה מעולם לא דרכה על מפתן תחנת משטרה, בתי משפט מכירה היא מסדרת 'חוק וסד"ר החביבה עליה, תרומתה ההתנדבותית לחברה לא תסולא בפז ואין לה שיעור, הירתמותה למען הקשישים הסיעודיים, גם מאנשי הקיבוצים בעמק להם היא חברה ושכנה אהובה, הייתה למופת.
והיא, אחותי האהובה לא עצמה עין מהכתמתה כחברה בארגון פשע. תהיתי ביני וביני מה היה הזרז לרמת הדאגה שגרמה לאחותי בעלת החוסן והעוצמה להגיב באופן אמוציונאלי משהו. ואחותי המשיכה: אני חשה שאנחנו נמצאים על סיפה של מלחמת אזרחים. במלחמה הזו אין צודקים, יש בעלי עמדות המביעים דעתם פעם בארבע שנים בקלפי ובוחרים את ההנהגה. ככה זה עובד בדמוקרטיות אין מציאות אחרת. אלא שמאז ומתמיד יש מי שלא הסכימו לקבל את הכרעת הבוחרים . פעם היו מי שהציעו להחליף את העם, היום פועלים להחליף שלא בקלפי את ראש הממשלה. כל הדרכים כשרות וחתומות בחותמות של מוסר, צדק, חוק, זכויות אדם ומשפט. כדי להגשים את החלום להשיג את המטרה כל האמצעים כשרים. שנאה, הסתה נוראה, ביזוי, הכפשה, יצירת כאוס ואנרכיה במדינה, ויש אף הסבורים כי נרקחה עלילה, זאת אני מותירה להכרעת בית המשפט.
שרדתי הפגנות עוד מהימים בהם ספרו את חללי המלחמה מול ביתו של מנחם בגין, שרדתי האשמות שרצחתי את יצחק רבין, שרדתי האשמות שבגלל שאנו מיישבים את גוש-קטיף נופלים חיילים, שרדתי את האסון הנורא הסכם המיצובישי, אוסלו וספרתי את למעלה מאלף קורבנות השלום. ראיתי איך הדמוקרטיה ומערכת המשפט הופכות לסלקטיביות, שרדתי אלימות נוראה נגד חרדים, נגד מתיישבים בחבלי מולדת, ראיתי חבל תליה מעל ראש הממשלה שהוכרז כמיצג אומנותי, אטמתי אוזניי משמוע את כל החרפות והגידופים, הנאצות וההאשמות האינסופיות. ראיתי את מלחמת לבנון השנייה הכושלת, את תוצאת בריחת צה"ל מלבנון תוך הפקרת לוחמי צד"ל, ראיתי, שרדתי וידעתי אני כאן, חלק מהפסיפס הישראלי.
אני כאן בבית שלי למרות הכל, חלק מתמהיל אנושי, המורכב והמאתגר. עד שהגיעה תוכנית הטלוויזיה הזו, בגסות רוח, באבחת חרב, בהבל פה רע, טפלה עלילת דם מרושעת, ניסתה להוציא אותי מהחברה הישראלית, לערער את זכותי להיות חלק מהמשהו הגדול הזה הנקרא עם ישראל, להכתים אותי כחברה בארגון פשיעה, להפוך את הדמוניזציה השיטתית ואת הדה-לגיטימציה לעובדה. הניסיון הנואל הזה עבר מתחת לרדאר בתקשורת הישראלית ולשונם דבקה לחיכם של אנשי הגות, מוסר וזכויות כל העולם ומעצבי דעה, נזכרתי שכשאותו אוחז מיקרופון אמר אמירות מקוממות על ההנהגה הערבית בישראל, רעשה הארץ ובצדק, והפעם, הס פן תעיר, דממה. זכות הדיבור שניתנה למפיץ דברי הכזב והבלע עברו כאילו לא נאמרו, אמות הסיפים לא זעו. המחשבה שאני שייכת לארגון פשע בקונטקסט הרחב של היחס השמור לעבריינים ופושעים הייתה מעשה נבלה אחד יותר מידי.
לכן לא יכולתי לעצום עין. כאבתי את שהיה לנו, שאלה הם האוחזים במיקרופון, שאלה הם מעצבי הדעה, שאלה הם מפיצי העלילה הנוראה, שאלה הם בעלי המוסר הכפול. הלילה אניח ראשי על הכר ואשן ללא הרהור נוסף. אני יודעת, אני חברה בארגון הדמוקרטי המשמעותי ביותר במדינת ישראל, התנהלות של ארגון פשע קיימת אולי במקומות אחרים". שמחתי ביכולתה של אחותי היקרה לצלוח גם את ההאשמה הזו. בליבי נשאתי תפילה, שהרוח הרעה החודרת לכל מקום בחיינו תתפוגג, שנראה כל אחד מעלת חברו ולא רק חסרונו.