מחר אלך לים, אפשוט את בגדי, אשכב על החול החם ואטבול את רגליי במים. מחר, אוריד את המסיכה, אחוש את הרוח נושבת בפני, אנשום את הריח המלוח ואעמוד מול השקיעה. אולי הרוח תכהה את הכעס הגדול. אולי הגלים יכבו את האש שבוערת בי. מי שניסח את כללי הסגר הזה עבור הממשלה, כאילו קרא את מגילת זכויות האדם של האו"ם וסימן איקס על כל זכות טבעית שלנו.
מי שהחליט על הסגר, אולי עשה זאת מכוונה טובה, אך לא חשב עד הסוף על תוצאות מעשיו. מי שסגר אותנו בבית, גרם לכך שעיקר הפגיעה מקורונה, היא לא באלו שחלו אלא בשאר שלא חלו. מי שסגר אותנו בבית, לא מבין שבהסתגרות לא מנצחים מלחמה. שכדי להציל נפש אחת בישראל לא מוצדק להרוס מדינה שלמה. מי שסגר אותנו בבית, חשב איך מחמירין ולא איך מתירין, חשב על המספרים, אבל לא על האנשים. מי שאסר על הפגנות הרחק מהבית, מקבל הפגנות בכול צומת.
מי שנאבק נגד כמה מאות מפגינים, מקבל עשרות ואולי מאות אלפים שיוצאים לצמתים להפגין נגד הממשלה והעומד בראשה כי כבר אין מה לעשות בבית, כי מה אפשר לעשות כשיוצאים מהבית חוץ מלהפגין? כי אי-אפשר להפגין בשום מקום פרט לצמתים שליד הבית, ומה יותר הגיוני וצודק מלהפגין נגד מי שגזל את פרנסתך, את פרטיותך, את חופש התנועה שלך ואת החרות להיפגש?
ומה יותר טבעי ומובן מלהתקומם נגד הנחיות דרקוניות, לא הגיוניות, שרירותיות ומקוממות? לכן משפחות שלמות נוהרות אל הרחוב נושאות דגלים ושלטים. לכן כל צומת הפכה לחגיגה של דמוקרטיה ובכול רמזור נשמעות צפירות תמיכה במפגינים. מי שחשב שימנע הפגנות על-ידי סגר מוציא את העם כולו אל הרחוב. ומי שחושב שבתחילה נכעס אבל בהמשך נכיר תודה כנראה עוד יתבדה.
ולכם השרים, אנו נותנים הזדמנות אחרונה בהחלט, אחרונה ודי. אחריה לא נשכח, לא נסלח ואולי גם לא נציית. נגיד לא לסגר. מחר אסע לים, להירגע, אעקוף את מחסומי המשטרה וארד אל החוף. אפשוט חולצה ונעלים ורגלי ישקעו בחול הרך. הרוח תלטף על פני, אנשום עמוק ולאט ואנסה להיזכר כיצד נראו החיים לפני הסגר ולדמיין כיצד ייראו כשתחזור מעט שפיות אל הארץ.