ההפגנה ה-41 להגנת הדמוקרטיה ולהעברת בנימין נתניהו מתפקידו הפכה את 40 קודמותיה, מוצלחות כשלעצמן, לחזרה כללית. המשטרה ששלטה בשטח ביד רמה אך עשתה זאת ברגישות הראויה לאזכור אוהד, הנחתה את הנאספים להתנקז לכיכר המרובעת סמוך לבית המשפט העליון. היא נקראת על שמו של השופט הדגול שמעון אגרנט.
אומנם לא היכרתי את השופט אבל נתקפתי געגועים לימים אחרים, ונשאתי מונולוג קצר באוזני רעייתי דנה על גדולתו של אגרנט כמגן הדמוקרטיה כפי שהדבר בא לביטוי בפסק דינו שאסר על הממשלה לסגור לשבוע את העיתון הקומוניסטי "קול העם".
ההפגנה התכוונה והתקוונה לעבר בית המשפט העליון. להיכל החוק שיושביו מושמצים על-ידי יריב לווין ודומיו. מבנה עם מסרים. כאשר נבנה קבע נשיאו מאיר שמגר כי לא תימתח גדר סביב בית המשפט העליון כאות וכסמל שדרכם של כל אזרחית ואזרח פתוחה בפניהם לבוא בשעריו. עוד געגוע.
ואז הגיעה שיירת התקווה. היו בה מכוניות רבות ועליהן כ-100 דגמים של צוללות. כל ישראל נסחפה עם הטור הארוך של המכוניות, שיצאו בשעה 05:00 מקרית שמונה והגיעו ליעד בירושלים מקץ 13 שעות.
הן מילאו את כל רחבת העליון והכביש, צוללות שכבשו את היבשה ואת לב העומדים על האספלט. ברוח הירושלמית שאין שנייה לה נשמעו השירים בעברית ובאנגלית בתעוזה גוברת. דנה ואני חשנו כרבים שדיברו עימנו כי ניעורה תקווה; שיש דור צעיר שאיכפת לו; שהחתירה לצדק ולאמת המחייבות את הדחת ביבי עשו עוד צעד קדימה. לא היינו סולחים לעצמנו אילו החמצנו את החוויה הירושלמית הזאת. רק מקרה הוא שבהתרגשות העמוקה לא פרץ הקהל בשירת התקווה או ירושלים של זהב. שני הלחנים התנגנו באוזן ובלב אם גם לא בקול.
הכל נועד ליצור את האווירה הציבורית הראויה לקראת מתן תשובות מטעם שועי הממשלה לעתירת התנועה לאיכות השלטון. שנתיים עמלו ד"ר אליעד שרגא ושחר גינוסר ואחרים בהכנתה. ראיתי כבר עשרות עתירות לבג"ץ, אך לא פגשתי כמותה. מדוקדקת. מדויקת. פרטנית. ניצבת איתן על טיעוניה. נשענת על עשרות תצהירים מאת אישי ביטחון מנוסים וישרי דרך.
מה שהחל כתחקיר חשוב של רביב דרוקר התגבש לעתירה זו, ובמאבק המתמשך עלה בידי קרן מרציאנו לחשוף בראיון מבריק בערוץ-12 את שקרי ביבי בפרשת הצוללות המצריות. ואז יצאו תצהירים חשובים שפרסם ד"ר רונן ברגמן לפני כמה שבועות בידיעות אחרונות ובימים אלה באו התצהיר של מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל (מאת גיא פלג) ודברי היועץ המשפטי במשרדו אחז בן ארי (רשומים על שם ברוך קרא).
מי עוד יאמר שאפשר לא לחקור את בנימין נתניהו באזהרה? הראל ובן ארי לא הותירו לד"ר אביחי מנדלבליט ברירה הגיונית אלא אם כן ייתפס ויאחז בזוטות של תירוצים. אין זה קל. אפשר להבין לליבו. בסופו של דבר הוא העמיד באומץ וביושרה את ביבי לדין והדף לחץ ברוטאלי של הנאשם ושריו וח"כיו.
בכל זאת, כפי שאמר במדויק הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ, מנדבליט שגה כשניסה לפטור את ביבי בלי חקירה באזהרה; והמזער הנדרש כפי שעלה מדברי הפרופסור יורם יובל הוא להקים ועדת חקירה ממלכתית; והמסר האקטואלי נמצא בדברי הפרופסור (לתולדות החסידות) רחל אליאור, שהזכירה לנשיאת העליון אסתר חיות כי מעוזו של ביבי כבר בנפילה.
ויהי ערב ויהי בוקר, ותגובות נתניהו ובני גנץ ומנדלבליט ועוד שורה ארוכה יזרמו בשעות אלה לבג"ץ. החל הקרב המרכזי בזירת המשפט להגנת שלטון החוק. "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב".