יש לברך על הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית, כפי שיש לברך על החוק למניעת אלימות פיזית. יש לזכור שגם כאן, קדמה לכך תקופה ארוכה בה נתפסה בטעות אלימות פיזית במשפחה כ"ריב פנימי בתוך המשפחה", שאין למדינה חלק בו - גם לא חלק מחובת הגנתה על אזרחיה. ואכן, יש לברך על התערבותה זו של המדינה, כדי להגן על חרותו ועל איכות חייו של הקורבן! (עד כמה שניתן).
מוזר שיש מתנגדים להצעת החוק למניעת אלימות כלכלית אבל בכל זאת חשוב להגיב, ולהלן התשובות לטיעוני ההתנגדות להצעת החוק:
א. אלימות כלכלית היא גרורה של אלימות רגשית, וכל מי שטוען שאלימות רגשית היא סימבולית, והאלימות היחידה התקפה בפני החוק היא אלימות פיזית - מעלה טיעון מסוכן ושקרי, כדי לבטל את חובת המדינה להגן על הקורבן במקרים של אלימות על-פי כל הגדרה.
- אלימות - על-פי הגדרה - היא התנהגות פוגענית המופנית כלפי הזולת נגד רצונו ומתבטאת בפלישה למרחב האישי שלו - המרחב האישי יכול להיות פיזי ויכול להיות גם רגשי, נפשי וגם קוגניטיבי, כמו פגיעה בזיכרון ובתפיסת המציאות (ראו בגוגל: GAS LIGHTING).
האלימות הרגשית או הכלכלית אינה סימבולית, כדברי המתנגדים, כי אם ממשית מאוד, פולשנית ואכזרית. יתרה מזו, מחקרים רבים מעידים היום על השפעתה של האלימות הרגשית על הבריאות הפיזית שלנו, ועל ביטוייה הפיזיולוגיים והביולוגיים בהחלשת מערכת החיסון, בגרימת מחלות וכו'.
ב. ביטויה המעשי של אלימות כלכלית אינו נשאר בין כסף ומספרים. היא תמיד מתבטאת ברדיפה, בביקורת מציקה, בהטלת איסורים, בייזום מריבות, במעקבים, בביטול צורכי הזולת, בהאשמות מטרידות ועוד, כפי שיודגם בהמשך.
ג. האלימות הרגשית אינה "סובייקטיבית" כטענת המתנגדים. הכוונה היא לא לחילוקי דעות בין בני זוג כשהאחת רוצה סופ"ש ב"מצפה הימים", והבעל ה"קמצן" מסרב, או כדברי ח"כ
אריאל קלנר, תרושש אותו בקניית שמלה ב-10,000 ש"ח, ועכשיו היא תירוץ להתלונן על כך בבית המשפט על תגובתו הקשה. בפניכם כמה דוגמאות מציאותיות של גילויי אלימות כלכלית, ועל מה כן צריך ללכת לבית המשפט, כשאלה הם חלק אינטגרלי ותדיר משגרת היום, כפי שהיא בקרב המשפחות הללו - מפי נשים עם שם וכתובת שהגיעו אליי לייעוץ:
- כשהוא צורח ו"מרים את הבית" בפני הילדים כש"מגלה" בפח האשפה קרטון של פיצה.
- כשהוא עוקר ממקומם פקקי חשמל, כשהילדה פותחת מאוורר בחדרה ונועלת את החדר, כי כבר מכירה אותו.
- כשכל הדלקה של מזגן בקיץ הישראלי הלוהט מעוררת צעקות וריבים, והוא כופה את כיבויו המיידי.
- כשהוא מלווה אותה לסופר ושולף מהעגלה מצרכים "כי את לא צריכה תחליב רחצה. מה רע בסבון רגיל".
- כשהוא מוציא בחשאי את כרטיס האשראי מארנקה. בעברית קוראים לזה - גניבה.
- כשכל כניסה שלה הביתה עם שקית צריכה להתבצע בהיחבא, כי אחרת נחקרת וננזפת...
- כשהוא בודק בעמדת פיקוח כל הוצאה בדף חברות האשראי. לא בקרה משותפת אלא פיקוח, ביקורת ונזיפות.
- כשהיא לא יכולה ללכת לרופא שיניים, כי הוא אוסר על כך.
- כשהוא מכניס לחשבון המשותף 5,000 ש"ח - גם אם מרוויח יותר - ו"עם זה תסתדרי. השאר מה שאת מרוויחה..." אוכל, בתי ספר, גנים, חוגים, ביגוד, טיולים שנתיים, חשבונות בית, רופאים, טיפוח, בילויים - הכל מתוך "החשבון המשותף"...
- כשהוא אוסר להביא עזרה הבית בניקיון, אך הוא לא נוקף אצבע...
רוצים עוד? כי יש לי דוגמאות למכביר. קירות הקליניקה יודעים לספר. אלה לא חוויות סובייקטיביות, כטענת המתנגדים. אלה גילויי אלימות ממשיים, פוצעים ומכאיבים, שמי שכלפיו הם ננקטים זקוק לעזרה חיצונית. לעזרת החוק!
ד. החוק גם לא יקפיץ בני זוג לרוץ לבית משפט על כל סירוב של אחד מהם להוצאה משותפת, כטענת המתנגדים, בדיוק כפי שאנשים לא רצים לרופא עם שיעול יחיד שפוקד אותם. אבל כשהשיעול מטריד לאורך זמן ובתדירות גבוהה - מוטב לבקש את עזרת הרופא...
וכאן חשוב לשבץ מושגים הכרחיים בכל דיון רציני הקשור לאלימות רגשית - תדירות ומשך זמן/רציפות. בניגוד לאלימות פיזית, שהיא גלויה ואפשר גם לצלם את תוצאותיה המיידיות - אלימות רגשית - ואלימות כלכלית כחלק ממנה - נקבעות לעתים על-פי התדירות ומשך הזמן שהן מתרחשות. לעתים די במעשה אחד שיעיד על הקורה בבית, אך בדרך כלל התדירות ומשך הזמן הם המכריעים בהגדרה.
נתון נוסף שכדאי לשלבו בדיון על אלימות כלכלית הוא שמדובר במשפחות בהן יש כסף לסיפוק הצרכים, אך הוא נשלט על-ידי אחד מבני הזוג שמפעיל טרור על אופן השימוש בו. לא מדובר במשפחות עניות מאוד, שבאמת אין כסף לתשלום חשבונות ותזונה נאותה. במקרים אלה, לא בן הזוג אלים כלכלית, אלא המציאות עצמה משליטה טרור ומפגישה עם חסכים וקשיים אובייקטיביים הנחווים, ובצדק, כאלימים.
למושג "אלימות כלכלית" יש בהחלט ייצוג התנהגותי אמיתי. נכון, כל אלימות רגשית מוגבלת מתוקף מהותה בסימני זיהוי ברורים - זו "פריווילגיה" של אלימות פיזית בלבד: חתך מסכין, תלישת שיער או כתם כחול-צהוב... זו עובדת חיים ומציאות, אך בכל זאת יהיה זה חטא לאיין (מלשון אין) את האלימות הרגשית בגלל מוגבלותה זו.
ה. התערבות המדינה בפן אחד בניהול התא המשפחתי לא תגרום לסדקים בזוגיות או ל"פרימה סופית" של הקשר בין בני הזוג, אליבא המתנגדים, משום שבזוגיות בה שוררת אלימות רגשית ו/או כלכלית - לא החוק יגרום לפרימה, אלא האלימות והשלכותיה: ביחסים כאלה אין שיתוף, אין שותפות, אין אמון, אין חברות, אין רצון להיטיב עם הזולת, אין חיבה. אין בעצם, משהו שבאמת מחזיק את הזוגיות פרט אולי פחד הקורבן לפרק את החבילה ולהציל את עצמו ואת הילדים הסובלים אף הם מן האווירה המשפחתית הקשה.
אלה סבל וכאב ממושכים המוטלים על חברי המשפחה כתוצאה מהתעללות נפשית, שלרוב מנומקת בתמליל "הגיוני", שקרי ומתמשך שנשען על מושגים מנצחים כמו "כלכלת חיסכון" "שיקול דעת פיננסי" המערער לבסוף את תפיסת המציאות ותמונתה האובייקטיבית.