שעה ששורות אלו נכתבות, איני יודע עדיין מי ניצח בבחירות ומי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. למרות שאיני דתי, ואיני פוקד את בית הכנסת, התפללתי לניצחונו של טראמפ, הגם ולא אשב "שבעה" אם ביידן יבחר בסופו של דבר. התפללתי מסיבה פשוטה: טראמפ, חרף מגרעותיו האישיות והתנהלותו המוזרה, היה הנשיא האמריקני הטוב ביותר לישראל, מאז הנשיא טרומן, שבניגוד לכל יועציו, הכיר במדינת ישראל הצעירה ב-1948. בעיני, 2 מהלכים שלו, מתוך שלל מהלכים שנקט שהיטיבו עם מדינת ישראל, מציבים אותו בכותל המזרחי של תפארת מדינת ישראל: בתחום הביטחוני: ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן; בתחום המדיני: ההכרה בירושלים כבירת ישראל. אלו מהלכים, שלהערכתי, ביידן לא יבטל אם ייבחר לנשיא.
סקר שנעשה בארץ לפני כמה ימים הראה את הממצאים הבאים: 54 אחוזים מכלל האוכלוסייה תמכו בטראמפ, ורק 21 אחוזים תמכו בביידן; אבל בפילוח בין אנשי ימין לאנשי שמאל, הממצאים היו אלו: מבין אנשי ימין 77 אחוזים תמכו בטראמפ, ורק 7 אחוזים תמכו בביידן; לעומת זאת, מבין אנשי השמאל 45 אחוזים תמכו בביידן ורק 22 אחוזים תמכו בטראמפ. במשאל שנערך ביום הבחירות בערוץ הספורט (כנראה בין חובבי כדורגל) למעלה מ-70 אחוזים תמכו בטראמפ ורק 12 אחוזים בביידן.
ועולה השאלה: מדוע השמאל הישראלי במובנו הרחב, עם שוליים מהמרכז (לא הפוליטי הצר של "מרץ") לא תומך בטראמפ שכל כך היטיב עם ישראל במשך 4 שנים? זאת תופעה משונה ומוזרה. היא אומנם משקפת דעת מיעוט, אך מעוררת סקרנות ורצון לעמוד על סיבותיה. אני רואה 3 סיבות מרכזיות לתופעה:
הראשונה, קשורה לנתניהו. זהו הקשר האינטימי בין טראמפ לנתניהו, ההבנה ההדדית ביניהם, התמיכה הבלתי מסויגת של טראמפ במדינת ישראל בראשותו של נתניהו. זהו דרך אגב קשר שנתן למדינת ישראל עוצמה מדינית בלתי רגילה, והעמיד את נתניהו בשורה אחת עם "גדולי עולם". קשר כזה, אם ביידן יהיה נשיא, בוודאות לא יהיה, לדעתי זאת תהיה אחת מהאבידות המדיניות- אסטרטגיות הגדולות של ישראל, כשטראפ יסתלק מהבמה.
ולכן, כל השנאה התהומית לנתניהו הופנתה גם כלפי טראמפ, מה עוד וכל התנהגותו נגדה את "הפוליטיקל קורקט" הקדוש. כאשר בודקים את כינויי הגנאי שהוטחו בטראמפ, מוצאים שרובם כאילו נלקחו ממילון "נאצות ביבי", למעט ביטוי בולט אחד שהודבק לטראמפ ולא לנתניהו, והוא "בור". טראמפ הפך לפרויקציה של שנאת ביבי, ובגדול. אם נתניהו הוא אסון למדינה, הרי טראמפ הוא אסון לעולם.
השנייה, קשורה לסכסוך ולפלשתינים. היה זה טראמפ, הנשיא האמריקני הראשון, שדילג בקלילות מעל הסוגיה הפלשתינית על-מנת לקדם יחסי שלום ונורמליזציה בין ישראל למדינות ערב. זאת, תוך שהוא יודע לנצל את ההזדמנות של המצב האסטרטגי החדש שנוצר בעולם הערבי מול אירן. הוא הנשיא האמריקני הראשון שלא רץ לחבק את הפלשתינים, שלא בא חדשים לבקרים לישראל בדרישות למחוות לפלשתינים. כל אלו היו כמדקרות חרב בלב השמאל הישראלי. בהשוואה לאובמה, טראמפ נתפס כעויין לפלשתינים ולכן כאויב השמאל.
השלישית, קשורה להשקפת עולם. טראמפ נתפס, ובצדק, כמייצג הגישה השמרנית מול הגישה הליברלית המתקדמת (הפרוגרסיבית) השמה את הדגש על זכויות הפרט על פני זכויות הקולקטיב, המעדיפה את "האחר", הרוצה עולם "ירוק", ונלחמת בעוז נגד התחממות כדור-הארץ, ועוד. כל אחד יכול כמובן להוסיף את סיבותיו האישיות.