מטבע הדברים הנוכחות של השר בורג בבית הייתה במשורה. ועדיין בורג הבן מתעקש שהזמינות של אביו לילדיו הייתה גבוהה ביותר: "בכל זמן שרציתי לדבר איתו, יכולתי. גם אם הוא היה בישיבות ואפילו בישיבות ממשלה. הייתי משאיר הודעה למזכירה והוא היה עוזב הכל ויוצא ומתקשר אליי; גם אם מה שהייתי צריך באותו רגע היה שיעזור לי לפתור תרגיל בחשבון". אבל אין ספק שזמן האיכות המרכזי של בורג עם אביו היה בשבתות בצהריים, בתפר שבין סעודת שבת לשלאפשטונדע הייקה המקודש, המכונה היום שנ"צ. "תמיד בסוף סעודות שבת", משחזר בורג, "אבא הוריד מהשולחן את המלח - זו הייתה המטלה הקבועה שלו בשבתות, אבל לא מעבר לזה - ואז התפנה אליי להדרכת קרבות מגע. נו-נו, אתה מדמיין לעצמך את אבא שלי, מנהיג המפד"ל, שמן ומדושן עונג, מדריך מישהו בקרבות מגע?" הוא צוחק, "משעשע, לא? אבל זה מה שהיה. עכשיו תשאל, מה לאבא ולזה? אבא למד, בין היתר, הוראה. כדי לקבל תעודת הוראה בגרמניה על הסטודנט היה להכשיר עצמו, כדי שיוכל להגן על חניכיו בשטח. במהלך אותם אימונים אני זוכר שאבא אמר לי: 'עזוב את הבוקסינג המערבי. מה המהות שלו? אני ארביץ לך ואתה תרביץ לי ובסיבוב ה-15 שנינו נהיה זבי דם. אחד משנינו ימות והשני ימות יותר'. לעומת זאת אמנות הלחימה המזרחית שונה". אמנות לחימה אחת מהמזרח נחרתה בתודעתו מאותם אימונים - גּ'וּ גּ'וּטְסוּ. מדובר בלוחמה יפנית, שעשו בה שימוש הסמוראים. משמעות המילים ג'ו ג'וטסו היא 'תורת הנסיגה'. כלומר, על-ידי נסיגה טקטית מגיעים לניצחון. "עומדים שני מתאבקים", אומר בורג וממחיש זאת במחוות גוף נדיבות, "כל אחד מהם שוקל 150 ק"ג. דוחפים זה את זה ושום דבר לא זז. ואז פתאום אחד מהם נסוג כמה ס"מ. ברגע הזה של הנסיגה הוא לכאורה מפסיד, כי הוא נסוג. אבל השני איבד בשל כך את שיווי המשקל, התמוטט קדימה והפסיד את הקרב. תפיסת ה-Investing in losing לדעת איפה אתה משקיע בהפסד - מוותר ומתפשר, כדי שהצד השני יאבד את המומנטום שלו - בעיניי זו המורשת של אבא שלי. אני לא יכול להעיד על עצמי שתמיד נהגתי כך, אבל אבא שלי היה אמן פוליטי, ששרד והנהיג כל-כך הרבה שנים, בין היתר בזכות גישה זו. אם כי לתוחלת החיים הארוכה שלו בפוליטיקה היה גם תג מחיר אישי ומשפחתי. ההישרדות שלו הייתה מושא לבדיחות, שבאוזני בני משפחתו הן נשמעו, כמובן, עצובות ומכאיבות". אגב בדיחות, לבורג חשוב ליידע את הדור שלא ידע את יוסף, שאביו נחשב כבעל חוש הומור מאוד מפותח. "זה לא רק שהוא היה שנון ובדחן. אני כמעט בטוח שההומור היה גם כלי עבודה נוסף שלו, שנועד לפשר ולגשר בין אנשים. וכל זה בדור שהתאפיין באנשים יבשים וחמוצים, כדוגמת בן-גוריון וגולדה מאיר". דווקא היה לו מתחרה קשה באותה עת בתחום הזה, אני מעיר - לוי אשכול. "בנקודה הזו אני מסכים איתך לגמרי", אומר בורג. "ואתה יודע מה, ההומור לא היה המכנה המשותף היחיד ביניהם. גם אשכול האמין ופעל ברוח ה-ג'ו ג'יטסו. הייתה לאשכול אִמרה נפלאה: 'אני מוותר ומוותר ומוותר, עד שאני משיג את מה שרוצה'. והיו להם עוד מכנים משותפים: מתינות אישית, מתינות מדינית ותפיסת עולם ועמדות הומאניות: הם הצביעו בממשלה, במהלך מלחמת ששת הימים, נגד כיבוש ירושלים המזרחית ורמת הגולן. והיה עוד דבר משותף בין שניהם. במהלך כתיבת הספר שלי 'לנצח את היטלר', הגעתי לפרוטוקולים ממשלתיים - שבדיעבד ולאחר שפרסמתי אותם בספרי נודע לי שהחומר הזה גנוז ואסור בפרסום - על ישיבת ממשלה, שעסקה בהוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. לאחר שמרטין בובר, גרשום שלום, לאה גולדברג ואנשי רוח אחרים פנו אל נשיא המדינה בן-צבי, בבקשה שימיר את עונשו של אייכמן מתלייה למאסר עולם, שאל הנשיא את ראש הממשלה בן-גוריון מה דעתה של הממשלה. בהצבעה שערך בן-גוריון, שני השרים היחידים שהצביעו בעד האפשרות הזו היו אשכול ואבא שלי". מה בדיוק הומאני בלחוס על חייו של צורר נאצי, אני שואל. "לא דיברתי על כך עם אבא שלי, כי כאמור זה נודע לי רק לאחר מותו, אבל תפיסת עולם הומאנית אומרת שרק אלוהים מחיה וממית ואין לכלל הזה יוצא דופן. כדי שעמדתו זו תתקבל, הוא השמיע באותה ישיבת ממשלה, להבנתי כגישה טקטית, את הטיעון הבא: אני רוצה, אמר אבא שלי, שאייכמן יֵשב בכלא עד יומו האחרון. וכאן אבא הכניס משחק מילים: ושהוא יהיה תלוי ועומד ברצון הטוב שלנו; שהוא יידע כל חייו, שהיהודים מתנהגים אליו אחרת ממה שהוא התנהג אליהם. כשנחשפתי לעמדתו האמיצה הזו אמרתי לעצמי 'אבא שלי גיבור. הכי גיבור שיש'".

את הספר שהזכיר זה עתה בורג הוא כתב ב-2007 וגרם גם לשמאל הישראלי לפעור עיניים ולשמוט לסתות, למקרא התובנות שבתוכו. בקליפת אגוז טוען בורג בספרו כי "השואה נוכחת בחיינו בארץ, הרבה יותר מאשר אלוהים". ולא רק כמרכיב של זהות, אלא גם במובן זה שהיא גורמת לישראל שתהיה קרובה מאוד למה שהייתה גרמניה הנאצית ערב השואה. בורג ממחיש תזה זו בספרו, במשפטים המדהימים הבאים: "יש סיכוי לא מבוטל שכנסת ישראל, שתהיה כאן בעוד שנים לא רבות, תאסור בחוק נישואים בין יהודים לערבים, תבטל נישואים קיימים, תאסור קיום יחסי מין עם ערבים, תמנע באמצעים מנהליים מערבים להעסיק עוזרות בית ופועלים יהודים, כדי למנוע כל מציאות שבה מובעת עליונות ערבית כלשהי על העם היהודי, השולט במדינה היהודית. כמו חוקי נירנברג, שחוקקו נגד אבי, דודתי, והוריהם. כל זה יקרה וכבר קורה". את כל הטוב הזה כתב בורג כאמור לפני 13 שנה. ובכן, עברו כבר "שנים לא רבות", אך דבר מכל אותה תחזית עוד לא התממש. אבל מי יודע - אולי זה עוד יקרה. "יש מצב שאתה לא יודע איך באמת קראתי לספר הזה ומי גרמה לי לשנות את השם שלו", אמר לי בורג. "יום אחד קפצתי לבקר את אימא שלי. ישבנו במטבח שלה ודיברנו על דה והא. תוך כדי שיחה אני מעדכן אותה שאיתׇי, הבן הבכור שלנו, הודח ממגמת קרב בקורס טייס והוא יהיה טייס תובלה. התגובה של אימא שלי הפתיעה אותי. 'אני שמחה מאוד. יותר טוב ככה', היא אמרה. מה זה נהיית דן חלוץ, צחקתי כששמעתי את תגובתה, ממתי את מבינה מה טוב או לא טוב לחיל-האוויר? ואז היא הדהימה אותי: 'נראה לך שאני רוצה שהנכד שלי יזרוק פצצות בעזה על חפים מפשע?'. יצאתי מהמטבח עם דמעות של אושר בעיניים, נפעם מכך שפתאום אני מגלה איזו עוצמה של הומאניות ואנושיות יש באמא שלי; וכל זה כשהיא אישית הייתה הרבה יותר שמרנית והרבה יותר ימנית ממני. חזרתי למטבח עם הלפ-טופ, שבו היה הקובץ של הספר החדש, ואמרתי לה: את רואה מה שם הספר החדש לי - 'היטלר ניצח'. בגלל מה שאמרת לי לפני רגע, אני משנה ברגע זה את שם הספר ל'לנצח את היטלר'. כי כשיש לנו אנשים כמותך, לא הכל אבוד - לא אבדה תקוותנו". אלא שהבעיה, לשיטתו, לא מתחילה עם מטוסי צה"ל שפוגעים במטרות אויב, הנמצאות בשטחים אזרחיים. הבעיה האמיתית היא הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "מדינה יהודית ודמוקרטית זה תרתי דסתרי, אוקסימורון", הוא אומר. "מקור הסמכות של 'יהודית' זה אלוהים ומקור הסמכות של 'דמוקרטית' זה האדם. עכשיו תחליט: או דמוקרטיה או תיאוקרטיה. אין ביחד. מנסים לשווק לנו 'רמי לוי' - שני מוצרים במחיר אחד, אבל זה לא עובד. זה יתפוצץ לנו בפנים, במוקדם או במאוחר. וזה עוד לפני שדיברנו על 'עם סגולה' ו'עם נבחר', שמשמעותם היא שהדם היהודי חשוב יותר מדם של ערבי, למשל".

מעט מאוד ישראלים מעלים על דעתם לנסח טקסטים כל-כך קיצוניים נגד הציונות ונגד היהדות; אמירות המתריסות באופן בוטה כל-כך נגד מדינת ישראל. השקפותיו העכשוויות של בורג, השוללות את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הוציאו אותו ממתחם המגורים של חלק הארי של מחנה השמאל, בו הוא פעל במשך עשרות שנים. יוסי ביילין, חברו, שותפו ובן ברית שלו לדרך ארוכת שנים, ביטא את כאבו על מה שקרה לחברו במאמר קינה, שכותרתו הייתה: "צר לי עליך, אחי אברום". ועדיין, סגולה אחת לפחות לא ניתן ליטול מבורג: שפת גופו, טון דיבורו והאווירה הסחבקית שהוא משרה לאורך כל השיחה, לא מתחילים כלל להיות מסונכרנים עם דעותיו האקסטרה קיצוניות. למפגש הארוך איתו אין שורה תחתונה אחת, אבל אחת מהן היא: בורג הוא איש שיחה מרתק. הוא מארח אותי בביתו ביישוב נטף, הנמצא בהרי יהודה. "לפני קרוב ל-30 שנה", משחזר בורג, "הגרעין המייסד רכש מערבי, שהיה בעל הקרקע ושמתגורר ביישוב הסמוך אבו-גוש, את האדמות". אלא שהמדינה לא הכירה ביישוב החדש ובמשך כעשור לא היו בו תשתיות, לרבות כביש גישה וחשמל. "חיינו על גנרטורים. צינור דקיק הוביל לכאן מעט מים. הרבה מהיישוב ירדו לשאוב מים מהמעיין הסמוך. זו הייתה תקופה מחשלת", הוא מסכם את אותו עשור. ביתו ממוקם על מגרש ענק של חמישה דונמים. בנחלתו בית נוסף, בו מתגוררת בִתו ומשפחתה. לו ולרעייתו יעל, פסיכולוגית ויועצת ארגונית, שישה ילדים (בטווח הגילאים 30-40) ועשרה נכדים. בית מרווח, גדוש בעציצים, גדוש במדפי ספרים. הריהוט במרחב הציבורי פשוט ומינימליסטי. על קירות הסלון, פינת האוכל והפרוזדור תלויות ויטרינות רבות ובהן המוני סביבונים - אותם הוא אוסף מילדוּת. "בספירה האחרונה שעשינו לפני כעשר שנים היו למעלה מ-3,500 סביבונים", הוא מדווח בגאווה לא מוסתרת. על מדפי הספרייה בסלון נמצאות תמונות של בורג עם אבו מאזן; ובנוסף - גביעים ומדליות על זכיות שלו במרוצים שונים ("אני רץ בכל שבוע 90 ק"מ").

דרכו הפוליטית של בורג הייתה מטאורית: יועץ לענייני תפוצות של ראש הממשלה פרס ב-1984; חבר כנסת במפלגת העבודה; יו"ר הכנסת בגיל 44 - הצעיר ביותר שכיהן אי-פעם. ("זה היה המקום היחיד שהצלחתי בו יותר מאבי - הוא היה 'רק' סגן יו"ר הכנסת"); כמעט כיבוש ראשות מפלגת העבודה; יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. לא הפריע לאבא שלך שנסעת במסלול הפוליטי שלך בנתיב השמאלי, אני שואל. "המאמץ שלך למצוא פה ילד שמורד באביו לא יצלח", הוא עונה. "המחלוקת היחידה שהייתה בינינו נסבה סביב סוגיית הפרדת הדת מהמדינה. בנושאים מדיניים הייתה בינינו תמימות דעים. שנינו התנגדנו לכיבוש. הוא היה מנהיג המפד"ל, אבל עם דעות מאוד מתונות-שמאלניות. הוא היה בעד החזרת שטחים, כבר מההתחלה. אחרי מלחמת ששת הימים אבא לקח אותנו לטיול בגדה. אני זוכר מה אמר ביידיש לאמי באותה נסיעה: 'מה נעשה עם כל הערבים האלה? צריך להחזיר את כל זה למלך' (חוסיין). כשהיו בחירות בשני פתקים הוא, כמו גם אִמי, הצביעו בפתק לראשות הממשלה למועמדים מהמפלגה שלי (פרס וברק; ד"ח). מאז שעמדתי על דעתי, הייתי נטוע עמוק במחנה השמאל. עוד כנער השתתפתי בהפגנות של 'שלום עכשיו', כולל בהפגנה בה אברושמי זרק רימון ורצח את אמיל גרינצוויג. אני נפצעתי אז, כי צעדתי לצידו". לפוליטיקה הוא לא חושב לחזור. "צריך להעביר את המושכות לדור הצעיר. חוץ מזה, כשאני רואה מה עושים היום חברי כנסת, זה לא ממש מעורר אצלי תיאבון. מה, אני אקום כל בוקר ואתחרה עם קולגות מי מצייץ טוב יותר?" תגיד, אני שואל אותו לסיום, כאחד שהיה מנערי פרס, שחלם על מזרח תיכון חדש, לא מדהים אותך, שלא לומר מתסכל, לראות שדווקא בנימין נתניהו מגשים את אותו חלום הלכה למעשה, אבל במתווה אחר לגמרי - מתחיל מהשכנים הרחוקים וללא תשלום טריטוריאלי? "הסדרת היחסים שלנו עם מדינות בעולם הערבי זה דבר מאוד מבורך", הוא עונה, "אבל היחסים איתם הם לא חלופה למה שאתה מתחמק ממנו - מהיחס שאנחנו נותנים לשכנים שלנו, שגרים כאן מעבר לוואדי, ולא במפרץ. ההסכמים החדשים לא פותרים את בעיית הכיבוש. ההסכמים האלה גם לא יכולים לתת לנתניהו גושפנקה למה שהוא עושה: לקחת 15 מנדטים של ערביי ישראל - שגם אני בין המצביעים שלהם - ולזרוק אותם לפח ולהפוך אותם ללא לגיטימיים. אין אפשרות לקיים את המדינה לאורך זמן, בדרך של התעלמות מהאוכלוסייה הערבית שגרה כאן. ולכן אני רואה חשיבות רבה בהקמת מסגרת פוליטית רחבה, שתגשר ותחבר בין יהודים לערבים. ולא, אין לי כוונה או רצון להנהיג את אותה רשימה וגם לא להיות בה חבר כנסת מן השורה", הוא חותם את דבריו. לפני שנים רבות נשאל ד"ר יוסף בורג, מנהיג הציונות-הדתית, האם הוא שייך יותר לצד של 'הציונות' או שייך יותר ל'הדתית'. התשובה שלו הייתה "אני שייך בעיקר למקף שמחבר ביניהם". בורג ג'ונייר מתנער כיום, הן מ'הציונות' והן מ'הדתית', אבל לא מהמקף. אלא שאת המקף, אליו הוא משייך את עצמו בשנים האחרונות, הוא מציב בחיבור שבין ה'יהודית' ל'ערבית'.