אחרי כל פיגוע, רצח יהודים חפים מפשע, כששמעתי את הקול הסמכותי של מי שהיה באותה העת בשלטון אומר את המשפט האלמותי בקול מתכתי משהו: "ידו הארוכה של צה"ל תגיע למבצעי הפיגוע", ידעתי שיש כיסוי לאמירה הזו, אך הוא חלקיויותר משנאמר לאוזני מפעילי בית המטבחיים בלבנון, באירן, בסוריה, בעזה וביהודה ושומרון, הוא נאמר בראש ובראשונה לאוזני אזרחי מדינת ישראל הסוערים.
אמירות מן הסוג הזה היו פעם חלק מרטוריקת ההרתעה נגד ארגוני אויב ומדינות טרור החברות בציר הרשע. היום לאמירה זו ולאמירות מתלהמות, סמכותיות, מתכתיות יצוקות בפלדה כמעט ואין ערך הרתעתי. בעידן זה דבר אחד מדבר, מעשים.
כשמחבלים יודעים שלא רק שלא יאונה להם רע כשיתפסו וילכדו על-ידי זרועות הביטחון השונות, אלא אף משפחותיהם יזכו לאהדה, למשכורת חודשית גבוהה ולשירי הלל ושבח, אין דבר שירתיע אותם. כשמחבלים ומפעיליהם יודעים שאפילו ביתו של המחבל לא ייהרס, לאחר תהליך משפטי שתוצאותיו ידועות מראש, ובמקרה החריג יותר יאטמו חדר צדדי בו התגורר בן המוות, אטימה שתוסר רגע אחרי שמצלמות דובר צה"ל יכבו והאוטמים יעזבו, והמשפחה תשיק כוסית לחיי המחבל ובתי המשפט בישראל הרחמנים בני רחמנים.
ההרתעה מתה, עם ישראל כולו היה בהלוויה שלה. בחסות בתי המשפט נקברה ההרתעה קבורת חמור. מחבל יכול לרצוח חייל ולהישלח לשמונה מאות מאסרי עולם כאשר גם הוא יודע שבעסקה הבאה ישוחרר, ביתו לא ייהרס, משפחתו לא תינזק, ריצוי מאסרו יותיר בו הרהורים אם היה שווה לרצוח יהודי, משפחתו הגרעינית לא תישלח מעבר לגבולות ישראל ולמעשה רק רווח ושמחה למשפחתו יביא - רווח כלכלי, משכורת חודשית, גאווה, שירי הלל לגיבור הנאלח, מודל לחיקוי דוד המכניע את גוליית, תואר ראשון בחסות מדינת ישראל, חדר כושר מאובזר, תוכניות טלוויזיה נבחרות וכמובן הטעמים מהבית של פיתות ריחניות וכנאפה לקינוח. מה צריך המחבל יותר מזה?
מדינה חפצת חיים אינה זקוקה לצבא מהטובים והחזקים בעולם, אינה זקוקה למטוסים המתקדמים ביקום, אינה זקוקה לפצצות אטום, לצוללות גרעיניות. מדינה חפצת חיים זקוקה להרתעה, חדה ברורה, חד-משמעית. כדי לדעת שאתה אריה אינך צריך לשאוג כל היום, די שתנופף בזנבך, שתניף רעמתך, המסר יהיה ברור. מדינה חפצת חיים חייבת להתיישב עם מיטב מצביאה, מיטב חכמיה ולהתחיל לבנות מחדש את אסטרטגיית כיפת הברזל ההרתעתית. אסטרטגיה אשר תהייה השלד המבצעי, חוקי לפעולות ההרתעה ואשר תהייה נתונה לשינויים במקרים חריגים, היוצאים מגדר הרגיל.
לבחון את האמצעים החוקיים העומדים לרשות מדינה המגנה על אזרחיה, לבחון את חוקיות הגרוש מחוץ לארץ ישראל של משפחת המחבל, החרמת נכסיה, לבחון את חוקיות הריסת הבתים, לא החדרים, הבתים. בזמן מהיר של שעות אחרי הרצח וההרג. לבחון את הצרת וצמצום חיי הרווחה מהם נהנים המחבלים בבתי הכלא בישראל. במילים אחרות, לבנות מחדש את ההרתעה הישראלית הכה חסרה.
הצביעות הישראלית היא של ההנהגה המבקשת לקושש קולות ומבחירות לבחירות מעלה במלא העוצמה את נושא עונש המוות למחבלים, אשר כמו שעולה כך יורד כבר עשרות בשנים. אמירה פוליטית זו היא חלק מאיבוד ההרתעה הישראלית. המחבלים, שולחיהם, בני משפחותיהם יודעים ומבינים שאפילו הם, הנוטלים בגרזנים, באבנים, ברובים ובאקדחים חיי אזרחים חפים מפשע, הפכו לחלק מפולקלור הבחירות העונתי ומידת העונש הנגזרת עליהם הינה פונקציה של מצב הפוליטיקאי התורן בסקרים.
ההרתעה אמורה להיות מעל הפוליטיקה, מעל שמאל וימין. היא אמורה להיות עוגן לחיי ישראלים במדינת היהודים, ערבים כיהודים, חרדים כחילוניים, עולים כוותיקים, הטרור אינו מבדיל, הוא הורג את כולם, הוא חייב להיות מורתע.