כשנודעו השבוע תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב, הסכים העולם כולו כי תם עידן. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. תם עידן טראמפ. רק בקרב שלומי אמוני ישראל בארץ ובעולם, ביטא המונח 'תם עידן' אירוע שונה לגמרי: בשבת שעברה, פרשת וירא, תם עידן נוכחותם בעולמנו של שני ענקי התורה, גדולי הרוח, שראשם הגיע השמיימה: ההוגה המקורי, דַבָּרָהּ הגאה והמבריק של היהדות, מעשרת היהודים המשפיעים בעולם, רבי יונתן זקס זצ"ל; והגאון הפוסק רבי דוד פיינשטיין זצ"ל, פוסק שהלך בדרכו הנינוחה של אביו רבינו משה פיינשטיין, בעל האיגרות משה, שידע בחוכמתו לסנתז בין תורה ומדע. שני המאורות כבו למרבה הצער בנֵכר, בהפרש של כמה שעות, באותה שבת בה התורה מספרת על צדיקותו של איש החסד והמאמין הגדול, אבי האומה אברהם אבינו.
רבי יונתן זקס, לשעבר רבה של בריטניה, ובעל תואר לורד שקיבל מידי המלכּה, אינטלקטואל מבריק, הפריך ב-25 ספריו המזהירים, בשיעוריו ובהרצאותיו, את מה שמשכילים יהודים רבים ניסו לטעון - שאי אפשר היום להיות יהודי מאמין, ובו-זמנית להיות נטוע בעולם המודרני, הליברלי, הפרוגרסיבי. הרב פרופ' זקס טען שאפשר ואפשר: גם להיות יהודי שומר מצוות שמקפיד על קלה כחמורה, וגם להפגין רוחב אופקים ודעת; להיות איש המאה ה-21, מעודכן בכל מה שקורה עכשיו. הצלחתו לגשר על פני הדיכוטומיה המתנגשת בין ערכי העולם המודרני לערכי היהדות, תמיד עוררה השראה.
עיקר כוחו של הרב היחיד בעולם שזכה ב-16 תוארי ד"ר לשם כבוד, היה בפרשנותו הרעננה, המתוקה, הבלתי צפויה, לפרשות השבוע ולסוגיות שונות שניסרו בחלל עולמנו היהודי. דבריו המקוריים היו מהפכניים להדהים, אך מעולם לא שרטו את התפיסה האמונית האורתודוקסית המקובלת מדורי דורות. פלא פלאים.
כל מי שעיין במאמרי פרשנותו על פרשות השבוע, לאחר שעברו דרך הפריזמה היצירתית שלו, חדת הביטוי ובהירת המחשבה, לא יכול היה שלא לחוש במתיקות שבדבריו, בהסתכלות האחרת, מחוץ לקופסה, זו המשלבת יהדות שורשית עם הבנה עמוקה בפסיכולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות ומדע - ויוצרת פסיפס מרהיב של תורה אמונית, רלוונטית ומוסרית. ותמיד מצאת עצמך תוהה: אוי! איך לא חשבתי על זה קודם? איך לא הבחנתי? והרי כל זה כל כך פשוט וברור.
מאמריו והופעותיו, שגישרו בקלילות אינטלקטואלית בין ערכי העולם המודרני לעקרונות היהדות, נתקבלו באהבה ובחיבה, בצימאון, בקרב הציבור היהודי ואצל מעריציו הלא יהודים, בהיכלי הדעת התרבות העולמיים. לא היה לה, ליהדות בת זמננו, דובר כה רהוט, מקורי, בעל ראיה מפוכחת, ספוגת חיוניות עדכנית. אבל אילו נתבקשתי להניח את האצבע על מילה אחת שמתמצתת את אופי פרשנותו, רק מילה אחת, הייתי אומר: מקוריות. חשיבתו המקורית, החדשנית, הפכה את הגותו לכל כך מרתקת, מגרה את המחשבה, מושכת את הלב.
סיפור העקידה
המפליא באישיותו של הרב זקס, שהוא החל את דרכו בעולם התורה והחוכמה, בגיל מאוחר יחסית. כסטודנט לא דתי בראשית דרכו בקיימברידג', אנגליה, טס לטיול קצר בארה"ב, וקפץ לביקור חטוף אצל הרבי מלובאוויץ', כדי להיוועץ בו, באיזה מסלול יבחר: משפטן? כלכלן? אקדמאי? תשובת הרבי הייתה לא פחות ממדהימה: אתה תהיה רב ותציל יהודים רבים מאובדן רוחני.
מאותו רגע נשתנתה דרכו מן הקצה אל הקצה. הוא החל בשמירת המצוות, קלה כחמורה, וצלל לעומקו של האוקיאנוס היהודי, תוך כדי התמקדות בשלושת מוריו המרכזיים, שעל פיהם בנה את תפיסת עולמו ההגותית: הרמב"ם, הגאון רבי יוסף דוד סולובייצ'יק מבוסטון, ממנהיגי המזרחי בארה"ב ותלמיד חכם עצום, והרבי מלובאוויץ'. כך הפך להוגה היהודי החשוב ביותר בזמננו. לא שאין אחרים, אבל איש אינו כה רהוט, מתומצת ובהיר, ממוקד ונהיר, שדבריו המתוקים קולעים לליבו של כל יהודי, אם למדן ואם עם הארץ.
יקצר המצע מלתאר את הגותו, אבל פטור בלא כלום אי-אפשר: בפרשנותו לעקידת יצחק, לשבת פרשת וירא - שבת הסתלקותו - הופך הרב זקס על ראשו את סיפור העקידה: לא שבורא עולם נזקק לקורבן אדם, אלא שרצה ללמד את האנושות דרך אברהם עבדו, שבנו אינו רכושו הפרטי, שילדים אינם קניין הוריהם. "כל הילדים בעולם שייכים לאלוקים. הורות אינה בעלות כי אם פקדון". כמה מבריק, כמה נועז.
ועוד ממתק לפרשת השבוע הזה, חיי שרה: "ה' מבטיח לאברהם את הארץ, אבל הוא צריך לקנות את שדהו הראשון. ה' מבטיח לאברהם צאצאים רבים, אבל אברהם צריך לדאוג שבנו יצחק יתחתן עם אישה שתלד לו נכדים יהודיים... מה שמשנה את העולם, אינו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנחנו עושים בשבילו". כמה פשוט, כמה מאלף.
רבי דוד פיינשטיין היה תלמיד חכם מסוג אחר. ליטאי עמקן, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ועם זאת מעורב בדעת עם הבריות. הוא המשיך במסורת הפסיקה המכילה של אביו, החכם שקומם את האורתודוקסיה היהודית בארה"ב. הרב אהרון אגל טל, תושב הר חברון, סיפר על הכרעה הלכתית אחת שלו. כשביקר בארה"ב, לחץ עליו דודו לעקור עם משפחתו למגורים במקום יותר בטוח. לבסוף הציע שיבקשו את הכרעתו של גדול הדור דאמריקה, וככל שיפסוק כך ינהג.
בישיבתו תפארת ירושלים קידם ר' דוד את שניהם במאור פנים, האזין ופסק חד-משמעית: "שיישאר. הרי אם נפסוק לו לעזוב, נצטרך לפסוק כך לכולם, ואז מה יקרה? הגבול והסכנה יעברו לבית שמש וזה פיקוח נפש לכלל ישראל".
חכם עדיף מנביא. העולם שלאחר שבת וירא תשפ"א, בה נזדמנו לישיבה של מעלה שני המאורות הגדולים, כבר לא יהיה כשהיה. תם עידן.