פוליטיקה היא פוליטיקה ו"קדושת השכול" היא "קדושת השכול" - אין "האצלת זכויות" הדדית בין השתיים שאינן חלופיות. הפגנה כחוק נגד ראש הממשלה היא לגיטימית, ניצול השכול של משפחת פרקש, לפגיעה בלתי חוקית, במשפחה שכולה אחרת, איננו לגיטימי. התקרית בקיסריה, נוצרה מניסיון למנף את השכול של משפחת פרקש להשחרה פוליטית של רה"מ משפחתו (משפחה שכולה) ומפלגתו. האירוע, שזכה לתמיכת גב' פרקש, בא אחרי שהפגנת שמאל אחרת (סדי בן שטרית), יום קודם, כינתה אותו "נאצי. במניפולציה זולה, פגעו מפגיני השמאל בקדושת השכול, לא פחות ואולי אף יותר משעשו זאת המפגינים משני הצדדים בדבריהם הבוטים והדוחים.
כשקראתי בפעם הראשונה את "פינת הדעה" של רותי קדוש במעריב [להוקיע מתוכנו" - רותי קדוש, מעריב-דעות, עמ' 2, 23.11.2020], סברתי לתומי שזהו עוד מאמר מהלקט הרב והמתלהם שביקש לסתום פיות מתנגדים, שהעזו לחלוק על מחול השדים של ההפגנות נגד נתניהו. אני מודה, השמאל טוב בהרבה מהימין בארגון הפגנות. אצל חלקים ממנו זו התמחות, ואצל אחרים זהו בילוי; לעיתים בילוי מזוכיסטי, אבל בילוי. ההפגנות הפוליטיות שמנהל השמאל, בשילוב עם מהלכים "משלימים" בתקשורת החד-צדדית והמסיתה, המבקשים להדיח ראש ממשלה מכהן בניגוד לחוק ובתירוצי שווא, הפכו בשנה האחרונה לדרך חיים. ובשמאל, כמו בשמאל - המטרה מקדשת את האמצעים. לא מעניינים אותם החוק, פסיקות בית המשפט, תרומתם להפצת מגיפת הקורונה והרוח הרעה שהם משרים בציבור, ובלבד שתשמר קדושתה הצבועה של הזכות להפגין כמעט, כמעט בכל מחיר. זהו רקע גם לאירוע הנפסד ליד ביתו של ראש הממשלה בקיסריה.
ראש הממשלה "נצלב" על-ידי התקשורת ה"חופשית" בישראל מדי יום בשלוש השנים האחרונות. הוא הוצב בעמדת "נאשם ע"י מערכת אכיפת החוק, בדרכים מפוקפקות ובטענות מוזרות שאין להן תקדים במשפט הישראלי. לא רק הוא מהווה נושא להתקפות בלתי פוסקות מצד יריביו הפוליטיים ומשרתיהם בתקשורת המגויסת, אלא גם משפחתו. השמאל ברוב חוצפתו כועס על שבנו הבכור, נלאה לשאת משא זה, והחל מגיב על הפרסומים באותה שיטה ובאותה לשון בהם משתמשים מאשימיו. כל אלה מתרחשים עוד בטרם הגיע עניינו של ראש הממשלה לביקורת בית המשפט בערכאה הראשונה. ליריביו אצה הדרך, הם "מסתפקים" בהגשת כתב אישום כהוכחת האשמה, הם קובעים חד-צדדית שמעשי ראש הממשלה אינם "נראים להם" ומשום כך, בדיעבד, הם דורשים ממנו להתפטר. הטיעון השקרי בו הם משתמשים הוא מוסר חד-צדדי מעשה ידיהם להתפאר; הטיעון האמיתי הוא פוליטי. הצלחותיו וכישוריו של ראש הממשלה (חרף כישלונות אחדים פה ושם) מסכנים את ההגמוניה שלהם במדינה ואת האידאולוגיה שהובילו עשרות שנים ואשר כשלה בעיני רוב הציבור, ועל-כן הם חותרים להדחתו בכל מחיר. הנחת העבודה היא שאין להתיר לראש הממשלה לקבוע, בתמיכת הציבור, סדרים חדשים במדינה, שיגמדו את מעמדם, או ישנו את דרך המלך (כגון, סיפוח יהודה ושומרון).
ברקע דברים אלה, מתקיימת ההפגנה בקיסריה ליד בית נתניהו ובה מתחוללת סערת הרוחות עליה כותבת רותי קדוש, אלא שקדוש, ככל הנראה כאשת שמאל מובהקת, מתקנת במהלך כתיבתה את "ההיסטוריה", את סיפור המעשה ואת השתלשלות העניינים, ובאמצעות סילופים וחצאי-אמת מספרת לנו סיפור שמתאים לנרטיב אופייני למפגיני השמאל, לשולחיהם ותומכיהם.
רק כשקראתי את המאמר בפעם השנייה, עליתי על המניפולציה המלאה של קדוש: א. השמטת העובדה שנוכחות מפגיני השמאל על גג ביתה של משפחת פרקש, הפרה את הוראת החוק שאין להפגין נגד איש ציבור ליד ביתו, אלא במרחק 300 מ' לפחות ממנו, ואיפשרה פרובוקציה של הפגנה בסמוך לגדר ביתו; ב. דבר לא כפה זאת על המשפחה ומרצונה החופשי בחרה להצטרף למחאה הפוליטית נגד ראש הממשלה; ג. לפחות אחד מהמפגינים שהסתופפו בצל קורתה של משפחת פרקש, התייחס לתקרית יום קודם, בה כינה סדי בן שטרית, איש קבוצת מפגיני קבוצת "הקריים מיניסטר" את ראש הממשלה נאצי; ד. רק בהשראת המניפולציה של משפחת פרקש, בתגובה לאמירתו של בן שטרית ותמיכה בדברים מצד מפגינים נוספים בבית המשפחה, אמר אפרים גרייף (לעדותו ) מה שאמר לאמו של תום פרקש ז"ל.
העובדה שבן שטרית סרב להתנצל על אמירתו ואילו גרייף התנצל על דבריו אינה מעלה ואינה מורידה - שתי האמירות פסולות מיסודן, וכמעט מיותר לומר שאני מגנה את שתיהן גם יחד. מקומן לא יכירן בשיח הציבורי שלנו, אבל כל מי שמכיר ויכוחים פוליטיים שיסודותיהם אמוציונליים, יודע, שאופיים נקבע כמעט תמיד ע"י פרובוקציות מילוליות או מעשיות. מי שמחולל את הפרובוקציה הראשונה, הוא זה שמעצב את אופי השיח בצורותיו הקיצוניות ביותר.
לא שמעתי שמנהיגות השמאל הוקיעה מכל וכל את מעשי משפחת פרקש, את מי שפעל משטח ביתם ואת העובדה שלא סילקו אותו מיד משם. כאשר קדוש מדברת על תגובת נתניהו, מן הראוי שתתייחס גם לעובדה זו, שכל המעשה נולד בחטא והתנהל בחטא, ועל כך היו מעט מאוד תגובות ראויות בשמאל ובאופוזיציה בכלל. "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך" - שנו חכמינו. אולי הגיע הזמן שהשמאל ימתן מעט את דבריו, יאצול לעצמו את כללי המשחק שהוא דורש מזולתו, יפסיק ליזום פרובוקציות ולהזיל דמעות תנין כאשר נמצא מישהו בימין שסבלנותו פוקעת, כושר איפוקו לקוי והוא מגיב נגד עולביו באותו מטבע. אין ערך להטפות מוסר כאשר הן באות מצד מי שהתנהגותו או התנהגות שותפיו בפועל מייצגת את ההפך הגמור לדברי הכיבושין; כל מה שהם מרוויחים מכך הוא חיזוק הסלידה מצביעותם והתנשאותם.
ה"שכול" הוא לדאבון לבנו מציאות שכיחה למדי בישראל, ואינו נחלתו של סקטור נבחר אחד. "שכול" איננו פוליטי, ואסור שייעשה כזה, כשם שאסור לערב את צה"ל בוויכוחים פוליטיים. אופיים וטיבעם של ויכוחים אלה שהם נגררים לשיח מוקצן (גם אם איננו רוצים בכך) ובכזה נפרצים גבולות ונפגעים ערכים מקודשים. זכותה של משפחת פרקש, ככל אזרח, להפגין כחוק ולהשתתף באירועי מחאה, אולם באירועים אלה הם "אזרחים מן המניין". דעותיהם חשובות כשל אזרחים אחרים, קולם שווה כמו גם מעמדם בפני החוק והוויכוח הציבורי בו יחפצו להשתתף. השכול אינו נמצא במשוואה זו; שגיאות נפסדות דוגמת זו שקרתה בקיסריה ליד בית משפחת פרקש הינן כאלו משום שנשבר בהן טאבו חשוב - קדושת השכול, ונשכחו כללי ההדדיות במערכות היחסים הפנימיים. שבירה כזו בלתי הפיכה היא. מעתה היא דרה בקירבנו, ולצערי קיים חשש רב שהתקדים יחזור על עצמו, אלא אם נשכיל "למחוק מזיכרוננו" את הלגיטימיות התקדימית של המקרה, ולא לחזור אליה עוד.
פילוג הוא תולדה של שנאה עיוורת, שמחוללת מעשים בלתי נורמטיביים. בתנאים של שנאה כזו, עיני הצדדים מוכות עיוורון שנובע מהדמוניזציה בה נתפס הצד האחר. היחס לשכול שהתגלה באירוע הנ"ל, הוא "נייר לקמוס", המזהיר מפני התקרבות מסוכנת למציאות שבה ביקורת מידתית הופכת לשנאה עיוורת שמתחילה לחרוך את יסודות ההסכמות המשותפות - מצב שאין ממנו חזרה. כאן חייבת המדינה להשתחרר מאוטופיות ואידאולוגית אבסורדיות, להיכנס לעבי הקורה ובעזרת מנגנוני אכיפת החוק [בהנחה שהם עצמם אינם מעורבים במחלוקת אם באופן המשבשים את יכולתם להועיל. אם אין הם מתאימים, יש לערוך בהם ללא דיחוי שידוד מערכות מקיף] לעצב ולייצב מחדש את גבול הנורמות של המותר והאסור בוויכוח הציבורי - חופש הפרט להתפרע כחפצו, חייב לפנות מקום לאינטרס הציבורי של שימור החיים בצוותא.
אין מקום לצביעות פוליטית כאשר דנים ביחס לשכול; האמת היא חלק מהכבוד שאנו רוכשים לערך. סולם ערכים איננו הטפת מוסר מאוחרת לציבור ע"י סופרי-חצר מטעם, אלא היכולת להבחין בין "מותר" ל"אסור" ובין השייך לבלתי-שייך.
איש אינו יודע מה צופן לו גורלו. אם שפר גורלו, אסור שיתעלם מאלה ששילמו את המחיר היקר מכל. מסוגיית השכול נעדרת החלוקה של "ימין" ו"שמאל", היא אחד מיסודות הסולידריות; היא של כולנו. מי שחותרים בהתמדה להקצין עמדות ולהפוך ביקורת למשטמה, הם מפיציה המובהקים של השנאה הגרועה מכל - שנאה עיוורת. הסיכוי ליישב מחלוקות במציאות כזו שואף לאפס ובפוליטיקה עשוי הדבר להוביל למלחמת אחים.
מאמרה של קדוש מציב אותה בקבוצה זו.