כבר שנים רבות איני מאמין למילה היוצאת מפיו של בנימין נתניהו. מלכתחילה סברתי כי יעסוק במרמה ובהונאה ובשקר ובתכסיסים ובטריקים ובשטיקים, ובהפרת אמונים, ולא יפקיד את ראשות הממשלה בידי בני גנץ.
לרגעים נצנצו בי ספקות. הרי לא יעלה על הדעת שראש ממשלה כלשהו ימנע מן האומה תקציב למשך שנתיים רק כדי לקדם את עניינו האישי. זה כמו אדם המסרב להושיט יד בהחייאת מי שלקה לעיניו בהתקף לב. אך מיד לאחר הספק המשכתי להבין ולהאמין כי לא יכבד את התחייבותו.
אגב, במרוצת הזמן הבינו גם תומכיו המובהקים שהוא שקרן סדרתי. פולחן האישיות שפיתח למען עצמו ברמה של נביאי השקר שבתי צבי ויעקב פרנק עשה את שלו, והמצב הוא כזה: תומכיו יודעים שאינו אומר אמת. אך הם גם נתנו לו פטור מלומר אמת. כמו פתק ימי מחלה, שרופא פזיז מעניק לחולה מדומה ומשחרר אותו מעבודתו.
לא כן גדעון סער. הוא אמין. רבים מעקרונותיו המדיניים נראים לי שגויים לחלוטין
ומצריכים דיון נפרד, אך במה שנוגע לאמינות אין סיבה לפקפק ביושרתו. הוא הצהיר כי לא יישב בממשלה בראשותו של ביבי, וכך ראוי, וזה לכבודו, ואני מאמין לו.
לצערי צעדו המעיד על יושרה לא התקבל ברוח ראויה על-ידי נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. במקום לשבח הם מתחו ביקורת. התחרות הקטנונית גברה על השיקול הכלל לאומי. חבל.
על כל הקשת הפוליטית מח"כ סונדוס סלאח וגדעון לוי ועד בנט וליברמן להבין כי החיים הציבוריים (ולא רק הם) מורכבים מדירוג ומסדרי עדיפות. אין "זבנג וגמרנו", אין "הכל או כלום". אם גדעון סער רוצה לספח את מעלה אדומים וגדעון לוי מתנגד בתוקף, וזה לא ניתן לגישור ולאיחוי - עדיין הם יכולים לשתף פעולה בהצלחה לטיהור השחיתות מהמערכת הציבורית הישראלית, ובוודאי כשהיא נוגעת בביבי העומד בראשה.
לפיכך אני רוחש אמון בהצהרתו של סער שלא ישב בכפיפות לביבי הנאשם בעבירות פליליות חמורות, ועושה כל שביכולתו למנוע את ניהול משפטו (אגב, הולך וגובר אמוני גם בהצהרות של ליברמן בנדון אם כי עליו לעבור עדיין כברת דרך).
לעומת זאת, אני מבחין בבנטיזם של בנט. הוא כבר לא כל כך אומר, ש"ייקוב הדין את ההר" - הוא ואיילת שקד לא ילכו עוד אחרי ביבי כ"סומא בארובה", כדלי אחר חבל. אך על זה כבר דיברנו. דין עבד עברי. פסיכולוגיה של תסמונת שטוקהולם. בסרט הרע הזה כבר היינו במחיצתם.