בשבוע שעבר קראנו את פרשת "וישב", שהחלומות מלאו בה תפקיד משמעותי. כך גם בפרשת השבוע שלנו, פרשת "מקץ", לחלומות יש משמעות רבה. רבים הם החולמים: יוסף חולם, שר המשקים חולם, שר האופים חולם, פרעה חולם. גם בהפטרת השבוע, הלקוחה מספר מלכים א', החולם הוא החכם באדם, המלך שלמה. גם בפרשת "ויצא", שקראנו לפני שלושה שבועות יעקב אבינו הוא החולם בבית אל ולחלום הזה יש תפקיד משמעותי.
אני מבקש לנסות להתמודד התמודדות חלקית מאוד עם החלומות, המהווים את מרכז הכובד המשמעותי בפרשת השבוע שלנו. אודה, שזה מסע התמודדות, שיש בו הרבה מהגישוש באפלה והעדר מסקנות נחרצות.
אני חש, שאולי יש אצל יוסף מידה מסוימת של מסע פנימי אל עצמו, אל נבכי נפשו הסוערים, כשהוא מתמודד עם החלומות של פרעה. אנחנו עדים למידה מסוימת של חשבון נפש פנימי והסקת מסקנות לגבי מעידות שמעד בחייו.
אני חש, שיוסף בהתמודדויות גם עם חלומות של אחרים, עורך את המסע הקשה והנוקב אל עצמו, כשהוא בוחן את ההתנסויות הקשות שפקדו את חייו. באמצעות המאמץ לנסות לפענח ולפתור את החלומות גם של אחרים, ובעיקר של אחרים, הוא מודע למגבלות של הכוח האנושי, הוא מודע למגבלות האדם ובעיקר לסכנה הטמונה, שבסגידה לעוצמת הכוח האנושי, שיש בו מן היוהרה, וכך הוא מגיע למסקנה שהיא לב ליבה של הפרשה -
שקיים כוח עליון מעל האדם, ובעיקר הוא מאמץ את ההכרה במגבלות של האדם לשלוט במציאות ולכוונה.
בקריאה החוזרת ונשנית של הפרשה אני מוצא לנכון להתייחס לנקודה ספרותית שכבשה אותי. גם כשהסיפור מאופיין ברגעי דרמה גדולים נשמרת בתיאורים מידה רבה של איפוק קפדני. אפשר לפגוש מעמדים לא מעטים, שיש בהם ביטויים של פחד ואיבה, כעס ועצב, שמחה והשתחררות, המתנה וחשש לבלתי צפוי - כל המעמדים האלו באים לידי ביטוי בשתיקה רועמת או בסיפור המתנהל לו בשקט. אני מבסס את התרשמותי זו במידה רבה על הביטוי "נִכְמְרוּ רַחֲמָיו" של יוסף בבראשית מ"ג, ל' - בו ניצב בפני הקורא יוסף המתגעגע למשפחה, להוריו ולימי הילדות טרם חלה ההתדרדרות.
ניתן למצוא חריגה מגילויי האיפוק, כאשר הסיפור על נפתוליו מזכה אותנו בהצגה חריגה לתיאור תגובתם של האחים, כשהם מגלים שהכסף שהיה מיועד לתשלום עבור החיטה הוכנס לשקיהם - "וחרדו איש אל אחיו" (מ"ב, כ"ח). אונקלוס מצביע כאן על מבוכה גדולה, איבוד שיקול דעת, איבוד איזון רגשי.
ואסיים במסע מדדה בנושא כאוב, המותיר אותי עם שאלות ותהיות ללא תשובה. אנחנו פוגשים את הפסוקים על משחקי המילים שבהם "
וַיַּכֵּר יוסף את אחיו והם לא
הִכִּירהוּ .... ויבוא יוסף אל אחיו
וַיִּתְנַכֵּר אליהם". בפרק מ"ב פס' ו'-ז' מתחילה מסכת התעללויות "וַיְּדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת".ַ
אני נשאר עם תהיה ועם שאלה לא פתורה. יוסף יודע, שנשאר בארץ כנען אב מיוסר, אב אָבֵל על בן שאיננו, אב שדאגות מכרסמות כל פינה בחייו. סביר ומובן שיוסף כועס על אחיו. אבל אני נותר עם השאלה מדוע ההתנכרות הארוכה של יוסף, התנכרות ארוכה מאוד לאבא. מצערת ההתמהמהות בהבאת הבשורה לאבא, הנתון כל העת במצוקה קשה על אובדן הבן האהוב, יוסף. מגיע לאבא לקבל בהקדם את הידיעה, שבנו חי. וזה, לצערי, לא קרה.