את הקופטים (המצרים האמיתיים) יכולתי להבין כשהאפיפיור שלהם יצא בהצהרה נגד ישראל - גם כך טובחים בהם, ואם יעז להגיד ולו משהו חיובי (או שניתן לשייך לו צל צילו של הסתכלות לכיוון חיובי) לגבי ישראל, דם אנשיו בראשו.
אך את ערביי ישראל איני מסוגל להבין. לכאורה הם מקופחים, אין הם מקבלים תקציבים מספיקים, האלימות בחברה ובמשפחה אשמת ממשלת ישראל, כך גם כל החוליים האחרים האוחזים בהם. אך הם יודעים שאין מקום טוב בעולם הערבי כולו עבורם כמו במדינת היהודים. הדבר נכון הן לגבי אלו מהם בעלי אזרחות ישראלית והן לגבי כל השאר. ערביי ישראל לא רק כפויי טובה ומהווים גייס חמישי, הם יושבים להם ומנסרים את הענף עליו הם יושבים, מלשון "תמות נפשי עם פלישתים". האם כל כך רע וגרוע להם? ודאי שלא. השנאה מעוורת את עיניהם.
בעבודתי עם הנוצרים, משך חצי יובל שנים, ראיתי את אוכלוסיתם מדלדלת לפחות משני אחוזים מתושבי בית לחם, המקום הקדוש ביותר בנצרות לנוצרים, שם ילד נולד, בן (של אלוהים) ניתן להם, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ, אל גיבור, אבי-עד, שר שלום (הציטוט לקוח מישעיהו ט׳:5 והשיוך מהנוצרים).
הנהירה-בריחה של הנוצרים מבית לחם לא הייתה קשורה למדינת ישראל, עוולותיה ומעלליה. נהפוך הוא - מספר הנוצרים במדינת ישראל הולך וגדל, בהתאם לגידול הטבעי של האוכלוסייה, אך בריחה רבתי כל עוד נפשותיהם בכפיהם כפי שהייתה מבית לחם היא תוצאה ישירה של עצם קיום הרשות הפלשתינית, ובלבנון של החיזבאללה.
יושבים להם בבטחה פסטורים נוצרים ידועים מבית לחם ולא פוצים פיהם. אחד מהם, האב נעים קוהרי, חי בירושלים, ולמרות שיתוף הפעולה ההדוק אתו והערכה הרבה לפעילותו, גם הוא אינו אמיץ מספיק לעמוד בפומבי ולתמוך בכל לב במדינת ישראל. אין המדובר בגורל הכנסיה שלו או משפחתו. מי שלא נלחם על מה שחשוב, סופו לכליה, בין אם בעולם הזה ובין אם בעולם הבא.
הדבר הנכון לעשותו
איני טוען שקל ונעים להגן על מדינת ישראל והיהודים, ביחוד כשאלו (הישראלים והיהודים) הם המקטרגים הראשונים המוצאים דיבת ארצם רעה. אך מי שלא נאמן מספיק לעקרונותיו ומוכן להלחם עליהם ולהקריב את כל היקר לו, הרי שאינו ראוי להערכה. אתן דוגמא: האירופים (מזרח ומערב כאחד) השתתפו במלוא העוז והמרץ בתוכנית הפתרון הסופי של השמדת היהודים-מקקים-ארורים מפני כדור-הארץ. היה מאוד פופולרי לתקוף יהודים, ומי שהעז לחשוב אחרת, דמו היה בראשו. כמה ארופאים (נוצרים) העזו לעשות את הדבר האנושי, הנכון, לעזור ליהודי? הנה אחד - יאנוש קורצ׳אק, ומסתבר שאפילו תום הילדות אינו סיבה מספקת לעזור לאנושיות לצוף ולברבריות לסגת לשניה קלה.
כל כך מעט הארופאים שסיכנו את חייהם לעשות את המובן מאליו, שהם הוגדרו "חסידי אומות העולם", ועד היום אנחנו מכבדים את פועלם. אחד מהם, פסטור אנדרה טרוקמה מאזור לה שומבון בצרפת (בגבול גרמניה) הציל כ-5,000 יהודים. הוא נאסר, הוא העמיד את משפחתו וכל קהילתו בסכנת חיים אמיתית, ובכל זאת הוא עשה את שעשה. כארבעה עשורים אחרי סוף המלחמה, לקראת סוף חייו, שאל אותו מראיין "מדוע עשית את שעשית"? ו"האם היית עושה זאת שנית"? התשובה לא בוששה לבוא - והיא הייתה כנה אז כפי שהיו מעשיו ארבעה עשורים לפני כן: "ודאי, זה הדבר הנכון לעשותו".
פסטור אחר לימדנו שחייבים לפעול, לעמוד איתן ברבים כשצריך לעשות מעשה. פסטור מרטין נימלר כתב את השורות הבאות, שכנראה אין תלמיד בבית ספר שלא חויב ללמוד אותן: "תחילה הם באו לקחת את הקומוניסטים, ולא השמעתי את קולי, שכן לא הייתי קומוניסט". זה ממשיך: אחרי הקומוניסטים, הם באו לקחת את הסוציאליסטים, חברי האיגוד המקצועי, היהודים... וכמובן לא השמעתי את קולי, כי הדבר לא נגע לי, כי לא הייתי אחד מהם. כשבוא לקחת אותי, כבר לא נותר מי שידבר עבורי, שיגן על עצם קיומי".
מסתבר שקל ללמד, אך מאוד קשה לבצע ולהוציא לפועל. אפילו מדינת ישראל הצעירה לא תמיד עושה את הדבר הנכון. אנחנו, יותר מכולם, צריכים להיות רגישים לרצח העם הארמני, השואה שקדמה לזו שלנו, ושבעקבותיה היטלר אמר ליועציו הקרובים והנאמנים ביותר: "העולם שתק עם הארמנים, העולם לא יגיד מילה לגבי היהודים", וכך הוחלט כבר באותו סוף-שבוע על הפתרון הסופי". דווקא בארץ היינו צריכים לעמוד כאיש אחד ולהגיד: הארמנים עברו שואה מיד הטורקים, אך באותו זמן בדיוק היחסים עם טורקיה היו חשובים יותר, דבר שהתרגם להיסוס ודחיה וחוסר עמוד שדרה. ארדואן החזיר לנו במטבע הנכון, כשהוא תקף את הנשיא פרס ז"ל מעל במת הכבוד בדאבוס: "אתה רוצח ילדים (בהקשר לעזה)", ועזב את הבמה בשאט נפש.
עוד בוא יבוא יומם של כל הערבים שלא מעזים או לא רוצים לתמוך בישראל ובמקום זאת מדברים בגנותה ומתנגחים בה בכל הזדמנות אפשרית, חותרים תחת אושיות קיומה ופועלים להשמידה. באותו יום, אותם ערבים שאוהבים לקרוא לעצמם 'ערביי שישים ושבע', 'ערביי ארבעים ושמונה' או 'ארבעים ושבע' או פשוט 'פלשתינים', ימצאו עצמם מחוץ לשלטון ישראל (גם אם הם חיים באום אל-פחם). זהו לא חלומו של אביגדור ליברמן, ייתכן שזו תהיה מציאות מוסכמת בזמן עתידי כלשהו. מאותו יום הם יכו על חטא - איך זה שלא דיברנו, שלא התקוממנו, שלא תמכנו, שלא הבנו - אך כל זאת יהיה מעט מדי, מאוחר מדי עבורם.
יוצא דופן
חבל לי על הערבים הנוצרים, לא אלו המוסלמים. המוסלמים יכולים להתפזר בין עשרים ושתיים מדינות מוסלמיות אחרות, אך הנוצרים, כמו אחיהם ואחיותיהם באפריקה, יהיו נרדפים, נשותיהם יאנסו, ילדיהם ימכרו לעבדות, ואותם ישרפו בכנסיות לאחר שינעלו את הדלתות (כך עושים כבר היום, וכך גם נהגו הנאצים לעשות ביהודים). הנוצרים קרובים אלינו יותר מאשר לאיסלאם, מהסיבה הפשוטה שאנו השורשים שלהם, והאלוהים שלנו הוא האלוהים שלהם, שלא לדבר על ישו שלהם שהיה ילד יהודי ואח"כ רב יהודי. הם צריכים להבין שהמוסלמים לא מבחינים בין הקופים לבין החזירים, בין אנשי השבת לאנשי יום ראשון - דיננו אחד הוא. והם, הנאורים והחכמים, לא אמרו מילה כשתקפו את היהודים ואת מדינת ישראל. כדברי הפסטור נימלר, "כשיבוא יומם, כבר לא יוותר מי שידבר עבורם".
נתניהו ביקר באום אל-פחם, ושם נראה הוא פונה לבוחר הערבי, במסר שגם לו - הערבי הישראלי שנהר לקלפיות בבחירות בעידוד ובתשלום ארגונים יהודים ואחרים מארה"ב - יש מקום בקרב הליכוד. הרעיון, כשלעצמו, נכון מאד: אזרחים שווי זכויות שצריך להיות להם אכפת מארצם, המוזמנים להיות חלק אינטגרלי ממערכת הבחירות, לא בתור "יוצא דופן" כי אם בתור "אחד משלנו". אך כשהמסר מגיע מנתניהו, גוברים הרגשות על השכל הישר, והרעיון נזרק מיד בשאט נפש.
מן הראוי שערביי ישראל, להם זכויות שוות ליהודים ורק עול השרות הצבאי לא חל עליהם, יתמכו במדינה. כאמור, "ראוי" בדרך כלל אינו "מצוי", ונציגי הערבים בכנסת משקיעים זמנם, מרצם וכספי הציבור עליהם הם חולשים לא להטבת ערביי ישראל, הטמעתם וקידומם בחברה ועל-ידי כך שיפור פני החברה הישראלית כולה, כי אם בתקיפה חסרת רסן של המדינה, סמליה, מוסדותיה ונכסי צאן ברזל שלה.
יוצא שהמפלגה המשותפת נוטפת רעל, כשהיא טוענת לייצג נכונה את ערביי ישראל. תמשיך זו בפעילותה, תמצא עצמה בעתיד הלא רחוק גורמת לנתק מוחלט בין היהודים לערבים (-מוסלמים), שכן הישראלים (יהודים) אינם טיפשים, ויש גבול לכל חוצפה של המיעוטים בארץ הקמים להשמידנו.
כאמור, נתניהו לא יוכל להוציא את תוכנית "קרוב הלבבות" אל הפועל, ולו בגלל שכל אדם עם טיפת שכל בראשו יודע שנתניהו נזכר במגזרים שונים רק כשנוח לו, קרי לפני בחירות כשגורלו על המאזניים. לפני ואחרי, כאילו הם לא קיימים. אם רק יקח מנהיג אחר את הרעיון ויישם אותו, ואילו רק יקום מנהיג ישראלי-ערבי בעל ערכים ותעוזה ויתנהג כמנהג הדרוזים, כשהוא מראה נאמנות למדינה במקום חתרנות, תורם במקום רק לדרוש, ויעשה זאת ויהי מה, לא רק עבור תמורה טבין ותקילין. האם זהו חלום בהקיץ, או דבר שיתכן שיתמשש בחיינו?
אם הערבים היו מבינים מה טוב להם, הם היו פועלים לשלמות וחיזוק מדינת ישראל, כי רק אצל היהודים טוב להם, ורק אצל היהודים הם אזרחים שווי זכויות. אילו הם רק היו מבינים זאת ופועלים בהתאם - למענם, לא למעננו, היה המצב טוב ביותר.