בדידות היא מצב חברתי רגשי, מצב בו אנו מרגישים תלושים וחסרי השתייכות. כמהים לאינטראקציה חברתית ולקרבה אנושית. הבדידות היא לא תמיד תוצאה של בידוד. היא יכולה להתקיים גם כשאנו בתוך מערכת יחסים או מערכת משפחתית וחברתית שבה אנו לא מרגישים אהובים. הבדידות משפיעה עלינו גם במובנים פיזיים. לדוגמה, מחקר מפרמינגהאם שבארצות הברית, משנת 2005 הראה כי יש קשר בין בדידות למחלות לב אצל גברים. בנוסף, הבדידות מעלה את הסיכויים לדיכאון ומובילה לעיתים אף לנטיות אובדניות.
אחת האוכלוסיות שסובלת מבדידות במהלך השנים בכלל ובקורונה בפרט היא אוכלוסיית המבוגרים. חלק גדול מהם גר לבד, הרחק מהמשפחה, הם לא עובדים ומתקשים לצאת מהבית. כך שאדם מבוגר יכול להיות סגור בבית לאורך כל היום בלי לראות אף אדם אחר.
הקורונה הסלימה את המצב בקרב המבוגרים. הם נמצאים בקבוצת סיכון ולכן נמנעים לצאת מהבית ומנסים לצמצם מגע עם אנשים אחרים למינימום האפשרי. כך שגם היציאות הקטנות מהבית שנותנות הפוגה רגעית מהבדידות נלקחות מהם. המשפחות לא יכולות לבקר, ומבוגרים שפעם אירחו את משפחותיהם ראו את הילדים והנכדים נשארים לבד בבית בלי עבודה, חברה ומשפחה שמחזיקה אותם ומְפֵרָה את הבדידות המאיימת. גם מתנדבים מעמותות שונות שבימי שיגרה באים ומבקרים נמנעים מלבוא ומצמצמים מפגשים כדי לא לסכן את המבוגרים.
השגרה בבית אפרורית ומוגבלת מאוד. אפשרויות התעסוקה מועטות מאוד. בדרך כלל הם לא מבינים בטכנולוגיה וכל הפתרונות הדיגיטליים החדשים קשים להם. כך שנוצר הרבה זמן פנוי שיוצר הרבה מחשבה והתעסקות במצב הבריאותי, מה שגורם לחולי ולכאבים נוספים שייתכן שלא היו משמעותיים אם הייתה תעסוקה מסודרת ולוח זמנים עמוס. הסכנות הטמונות בבדידות גדולות ואצל מבוגרים ההשלכות חמורות אף יותר, מחקרים מראים כי מבוגרים בודדים נוטים להרגיש יותר תסמיני זקנה וחולי, והם עסוקים יותר במוות ובהשלכותיו.
(The relationship of loneliness to end‐of‐life experience in older Americans: A cohort study.)
סיבה לקום
א' בת 75 מחיפה: "אני נורא משתדלת לא להיכנס למחשבות על הקורונה ולא להיות על זה. החדשות מפחידות ומכניסות ללחץ וזה לא טוב. אם אדם מרחם על עצמו הוא נופל למטה. אסור ליפול, צריך להיות מאוד חזקים, אחרת קשה לקום מזה ולהתגבר. לפעמים אין חשק לקום אבל אני מכריחה את עצמי לקום ולרדת סתם לזרוק את הזבל גם אם לא צריך כדי לא להישאר במיטה. כדי לא למצוא את עצמי במצב של דיכאון, כי זה יכול לקרות בשניות. גם לילדים הקורונה קשה ולמבוגרים זה עוד יותר כי אי-אפשר לצאת או להזמין חברים הביתה וגם לא משפחה, אני ממציאה דברים לעשות בבית שיעבור הזמן".
בימים כתיקונם, היו פתרונות תרבותיים שונים כמו פגישה עם חברים בחוץ, השאלת ספרים בספריה העירונית, מועדונים חברתיים שונים וכו'. בקורונה דברים אלו פסקו כמעט לחלוטין והמענים השונים שהתפתחו כתגובה לחוסרים אלו בחברה הכללית לא מותאמים למבוגרים. לא כולם מצליחים להתחבר למפגשי הזום, או לקרוא ולגלוש בדיגיטל. כך יוצא שמצד אחד הם כלואים בבית ללא תעסוקה, ומצד שני הפחד מהקורונה מרחף מעל ראשם. דבר זה גורם להתעסקות מוגברת במצב הבריאותי ומעצים את החששות והפחדים.
א' מוסיפה כי: "יש אנשים בודדים באמת. מי שלא נמצא בבית אבות או דיור מוגן אז הוא לבד בבית ונגמר שם, כי איש לא דואג לו. אם היו מצלצלים קבוע לשאול מה שלומנו זה היה עוזר. זה נותן המון לבן אדם שהוא לבד, הוא מרגיש שזוכרים אותו וחושבים עליו. משיחת טלפון אחת אני יכולה להרים את כל העולם. לא פעם אחת ולא פעמיים אני שוכבת במיטה ולא רוצה לקום וכשאני יודעת שהמתנדבת באה אני קמה ומתלבשת לכבודה וזה מאיר לי את היום. פתאום יש לי בשביל מה לקום, ואני לא מבינה איך לפני שעה הייתי נבולה ועכשיו אני משהו אחר לגמרי ואני בטוחה שהרבה נשים מרגישות את מה שאני מרגישה. בקורונה זה קשה ואני משתדלת לא ליפול למרה שחורה. לכן זה כל כך חשוב מה שהמתנדבים עושים. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המתנדבת, כשהיא באה יש לי למה לחכות, בשביל מה לקום".
כיום יש חקיקה לגבי זכויות של מבוגרים בעיקר בתחום הכלכלי: קצבאות, פנסיה וכו'. אך הצד הנפשי, חברתי של המבוגרים נותר ללא הסדרה מספקת מבחינת המדינה, הפתרונות כלליים מידי ולא מתאימים לכולם. זאת לא בעיה חדשה, אך הקורונה הסלימה אותה בצורה משמעותית. וגם פתרונות שהיו עד כה נהיו לא רלוונטיים בתקופה הזאת. אומנם במהלך הקורונה קמו כל מיני פתרונות מקומיים של עמותות שונות, רווחות מקומיות, תנועות נוער ועוד. אך עדיין אין מענה מוגדר מטעם המדינה שמצליח לדאוג לכל מבוגר ומבוגר.
איפה אנחנו בתור חברה? איך אנחנו דואגים להורים שלנו, לסבא וסבתא שלנו ובסופו של דבר גם לעצמינו כשנהיה בגילם? המבוגרים הם אוכלוסייה משמעותית במדינה שלנו ולפעמים חסרת ישע ברמה מסוימת, הם היו כאן לפנינו והכינו לנו את השטח, הם הקימו את המדינה שלנו ולחמו במלחמות בשבילנו. היום זה התור שלנו להחזיר להם, לדאוג להם. והרווחה הנפשית חשובה לא פחות מהרווחה הפיזית שלהם, וזאת האחריות והחובה שלנו לדאוג לה.