יעקוב אלקיעאן המורה מאום אל חיראן נהרג במהלך פעילות משטרתית מבצעית. לכל הדעות אסור שאסון כזה יקרה אבל יכול לקרות ויש להצטער עליו מאוד. עם מותו יכלו עוד אוהביו להמשיך לחיות בכאב, זיכרון וגעגוע אך עם הרצח שכלל סיכול ממוקד, וידוא הריגה ותליית הגווייה בכיכר העיר, אי-אפשר היה לחיות. צמרת המשטרה ובראשה המפכ"ל דאז ובעקבותיו השר לביטחון פנים דאז, סרקו את גופו המת במסרקות של האשמות כזב, המורה הפך לטרוריסט, למחבל, לאיש דאעש. כשהתבררה הטעות הנוראה כבר אי-אפשר היה למחוק את התארים הנוראיים שהןדבקו בקלות בלתי נסבלת לאזרח יעקוב אלקיעאן.
השבוע שוב נפשט עורו המגליד של אזרח ישראלי, מוחמד עבד אלווהאב ג'אברין בכיכר העיר הומת הצייצניים, הפרשנים, מ"מ הפרשנים ועוזריהם. ג'בארין היה למתחסן המיליון. ראש הממשלה ושר הבריאות הגיעו לאום אל פאחם לציין את האירוע המשמעותי, על הדרך לקושש קולות מהמגזר ולעודד את ערביי ישראל להתחסן.
אלא שאז התברר כי המחוסן המיליון שנבחר הינו בעל רקורד עברייני, כאשר רק לפני עשרים ושלוש שנים שוחרר מבית הסוהר לאחר שני מאסרים המצטברים לכדי עשרים שנה, מאסר אחד בגין שוד, מאסר שני בגין החזקת נשק. החשיפה הבלעדית דיווחה על אסיר שרצח. ברגע אחד הפך האזרח שריצה עונש מאסר על עבירת שוד למי שריצה עונש מאסר בגין שני מעשה רצח. מוחמד, השתחרר לפני שני עשורים, כיום בן שישים ושש, אבא וסבא לנכדים שעולמו חרב עליו ברגע של האשמה קשה ומזעזעת.
ההתנצלות מיהרה להגיע אך הקשת שמו של מוחמד בגוגל תעלה עשרות כתבות על הרוצח שהצטלם עם ראש הממשלה. יש מי שסבורים שהרצח שעברו משפחת יעקוב אלקיעאן הוא נורא ומתועב אך 'קל' יותר מהרצח שעברה משפחתו של מוחמד הנאלץ לחיות עם החרפה יום יום, שעה שעה.
הקלות הבלתי נסבלת בה שמו של אדם מוכפש, בה חייו של אדם נהרסים, בה החורבן על משפחתו עצום, היא קלות שחייבים לשלם עליה מחיר. ואולי, אני מהרהר בקול, ואולי הפחד הגדול שהינו המכנה המשותף היעיל והפעיל ביותר בהיעדר בניית מכנים משותפים אחרים הוא המוביל, הוא הזרז להטיל ההאשמה קשה ונוראית כזו על הצד שכנגד ואולי... רק אולי.