שתיקת הכבשים

לו הייתי אביחי מנדלבליט הייתי מתקשר לשכנה שלי עורכת הדין ומבקש סליחה. הייתי אומר לה שאני מתנצל על מעצר השווא שגרמתי לה, על ההשפלה שחשה מול ילדיה, על כך שנאלצה לחלל שבת בנסיבות שאינן פיקוח נפש ועל עוגמת הנפש שנגרמה לה מגרירת הפרשה למשך חודשים ארוכים. הייתי אומר לה: "טעיתי בשיקול הדעת, לא שלטתי בכעסי. ברגע של חולשה, ניצלתי את סמכותי לרעה ואני מתנצל מעומק לבי". לו הייתי בן משפחה של מנדלבליט, הייתי אומר לו אביחי, תהיה "גבר" ותתנצל. הגברת הזו לא עשתה לך כלום ואתה יודע את זה. סתם התנפלת עליה כשהיא עברה בדרך לבית כנסת. אז פלטה משהו שלא אהבת, מה קרה? הגזמת לגמרי. אם הייתי המאבטח של מנדלבליט, הייתי אומר לו: אדוני, אני מציע לך לחשוב שוב לפני שאתה מורה לעצור את האישה הזו. אתה בטוח שאתה רוצה לעצור אישה דתיה שהולכת לבית כנסת בשבת עם משפחתה בגלל משפט שאמרה? היא לא איימה עליך ולא סיכנה אותך. זו לא הטרדה מצידה אלא התנכלות מצדך. אנחנו מאבטחים אותך מפני סכנה אבל אנחנו לא משטרה פרטית שלך. אם אתה מרגיש מוטרד מציע לך להגיש תלונה מסודרת במשטרה מחר. אם הייתי השוטר שעצר את עורכת הדין הייתי אומר למפקד שלי שלדעתי אין הצדקה למעצר ואפשר להזמין אותה במוצאי שבת לחקירה ואם הייתי המפקד של אותו שוטר הייתי אומר לשוטר "תשחרר אותה, על אחריותי", ואם מנדלבליט רוצה להגיש תלונה שיבוא בעצמו לתחנה ויגיש תלונה בכתב (והוא כמובן לא היה מגיע). אם הייתי מתפלל עם מנדלבליט באותו בית כנסת הייתי עובר להתפלל בבית כנסת אחר כמחאה ומשכנע את שאר המתפללים באותו בית כנסת לעשות כמוני. שיתפלל לבד, אולי אז ילמד להתנהג. ואם הייתי עובד תחת מנדלבליט בפרקליטות הייתי מביע שאט נפש פומבית מהמעשה ומייעץ לו להתפטר. הבעיה העיקרית בעיני ב"פרשת משפטים בושה" היא לא שפקיד בכיר איבד שליטה, איבד את קור רוחו ואת שיקול דעתו, אלא שכול אלה שהיו עדים להתנהגות הפסולה של מנדלבליט לא נעמדו מולו אלא עמדו מנגד. איש לא מחה, איש לא התנגד ואיש לא סירב. הבעיה העיקרית כאן, היא שכול אותם בעלי תפקידים, צייתו ולא הזדעקו כנגד הוראה בלתי חוקית מקוממת ובלתי מוצדקת בעליל. כל הנפשות הלא פועלות שמסביבו עברו לדום ושיתפו פעולה. אולי הם חושבים שליועמ"ש סמכויות בלתי מוגבלות, אולי אינם מסוגלים לזהות עוול עד שהוא נוגע בהם אישית, אבל הכי סביר שאין לאיש מהם טיפת יושרה ואומץ לב אישי וציבורי. מספיק שאחד מהסובבים היה אוזר אומץ ואומר לפקיד מנדלבליט שהוא חורג מסמכותו ולא יכול לעצור אנשים ברחוב רק כי ככה בא לו והדבר היה מסתיים. מה שנורא בעיני ב"פרשת משפטים בושה" הוא לא ההתנהגות הפסולה של מנדלבליט, ממילא, קשה לצפות ממנו למשהו אחר. מה שמפחיד, לדעתי, באירוע הזה הוא הציות העיוור של כל הסובבים . לא יללות הזאב אלא שתיקת הכבשים.