איך ניצחנו את הקורונה

בעוד רוב העם ספון בביתו, מקבל מזון ומצרכים מאחורי הדלת, ונמנע מפגישות משפחתיות, חברתיות, יש אנשים שזה לא נוגע בהם, לא קשור. הם ימשיכו בחגיגות ביתיות, הם יסעו לחו"ל אם יבוא להם, הם יתפללו בתוך בית כנסת מחוברים וצדיקים. הקורונה לא תביס אותם. אני רואה את שיירת הנוסעים היוצאים והבאים. את אלו המביאים אולי כמה קורונה בווריאציות שונות ומשונות. לפעמים הם נכנסים לבידוד, לפעמים לא בא להם. הממשלה הנדיבה מאפשרת מלוניות למי שמסכים, לא תמיד מחייבת. והקורונה? היא משוטטת לה בארץ, קורונה מקומית וקורונה מיובאת. עסקים נסגרים. ילדים נשארים בבית, צעירים מדלגים על בילוים, על יציאות, קשישים נשארים לבד - כדי לא לסכן את גופם, כי מהי כבר נפשם..? ילדים לא מורשים להשתעשע בגן השעשועים. אימהות מפעילות זומים ואת ראשן איך לנווט בבלאגן ולהישאר בריאים. עובדים חיוניים לוקחים איתם את הילדים לעבודה. הממשלה מסדרת להם שמרטף. כי לסדר שמרטף זה קל. לסדר את הבלגאן במדינה - זה מסובך ומורכב מידי. כי יש אנשים שהבעיות שלהם דחופות יותר. אנשים שמשתעממים בארץ. הם חייבים חו"ל, הם חייבים בטן גב וראש שינוח מן הקורונה בארץ. אחר-כך הם שבים מחוייכים, שבעים ומרוצים ואני מביטה ותוהה: איפה הממשלה? איפה הסדר והאחריות? עד מתי סגר רק לחלקים בעם ובילויים לאחרים? ודתיים. כן, לא רבים הם אך כל מניין הוא עשר ויותר בבתי כנסת או בבתים. אכול ושתה והתפלל כי אחרינו המבול. אם כך היו מטופלות מגיפות בימי קדם, אנחנו לא היינו פה. לבלות ולהמשיך בסדר הרגיל, למרות הקורונה זה לא באמת ניצחון. זוהי יהירות וחוסר אחריות. עד מתי?