בתקופה זו של השנה אני מרבה לחזור למכתבים ישנים שקיבל סבי מקרוביו במזרח פולין במהלך המלחמה. המכתב האחרון הוא מאחותו משנת 1941. "אח יקר קיבלנו את הגלויה ממך היום ושמחנו מאוד לשמוע ממך. מה איתנו, מה אני אגיד לך. כולנו בחיים. אנחנו מודאגים. אימא שלנו שולחת דרישת שלום". זמן לא רב לאחר שנכתב אותו מכתב, קולה של דודתי הגדולה, אחות סבי, הושתק לעד.
הצורך לזכור את קולם של קורבנות השואה, לחנך אודות זוועות גורלם ולהנציח את חייהם ואת הקהילות היהודיות ההרוסות, הופך לדחוף יותר בכל יום שחולף, מכיוון שיש פחות ופחות ניצולים שיכולים לשמש כזיכרון חי לשואה.
כמו רבים אחרים, צפיתי באימה בשנאה שהתפרצה לתוך בניין הקפיטול של ארצות הברית ב-6 בינואר. צלב הקרס וחולצות "מחנה אושוויץ" היו התזכורות החדשות ביותר להכחשת ולעיוות השואה ולצורות אחרות של אנטישמיות ולעובדה שהמודעות לשואה הולכת ופוחתת.
היום, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אנו זוכרים את ששת מיליון היהודים שנשחטו באופן שיטתי בלמעלה מ-40,000 מחנות וגטאות במהלך השואה, ואת הגניבה השיטתית של כל רכושם, שהייתה חלק בלתי נפרד מרצח העם.
מחקרים שפורסמו באחרונה על-ידי ועידת התביעות מצאו כי במדינות רבות, כמעט מחצית מהצעירים לא יכלו למנות אף לא מחנה או גטו אחד - אפילו לא את אושוויץ, ששוחרר היום לפני 76 שנים. עלינו לחשוב לעומק כיצד אנו מחנכים את הדורות הבאים בדרכים חדשות ויצירתיות, כאשר הפגישה עם ניצולי השואה הופכת פחות ופחות אפשרית.
כאשר אנו מכבדים את זכרם של 6 מיליון שאיבדנו ואת הזוועות שעברו אלה ששרדו, הבה נזכור גם את חובתנו הדחופה לדאוג לניצולים שנותרו. כיום, ישנם עדיין ניצולי שואה ברחבי העולם, הנאבקים בעוני, ללא אמצעים לחיות בנוחות ובכבוד הראוי להם. הטיפול בניצולי השואה הוא אתגר מרכזי בזמננו - כל מדינה ואדם חייבים לשאת באחריות קדושה זו בתקופה שבה צרכיהם של הניצולים גוברים ככל שהם מזדקנים וכשהם מתמודדים עם סכנות המגיפה העולמית הזו.
הבה נקדיש רגע כדי לשבח את הצעדים החשובים שנקטו מדינות רבות כל כך בכדי להבטיח מידה קטנה של צדק לניצולי השואה ולבני משפחותיהם. ובכלל זה ההסכם פורץ הדרך שנחתם היום על-ידי ממשלת לוקסמבורג, הקהילה היהודית בלוקסמבורג, הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (WJRO) וקרן לוקסמבורג לזכר השואה. הסכם היסטורי זה מהווה הצהרה נחרצת על מחויבותה המתמשכת של לוקסמבורג לשמר את זכרם של יהודים שנרדפו ונרצחו במהלך הכיבוש הנאצי בלוקסמבורג. ההסכם מכיר גם בסבל שנגרם ליהודי לוקסמבורג בעקבות הגניבה הברוטלית של כל רכושם ומספק תמיכה כספית סמלית לניצולי שואה שחיו בלוקסמבורג בתקופת השואה.
אי אפשר להפריז בדחיפות ההזדמנות הזו. כיום, יותר מ-75 שנים אחרי השואה, הזמן שנותר כדי לשמר את הזיכרונות הללו ולהבטיח צדק לניצולי שואה מזדקנים, הולך ואוזל. המאמצים של לוקסמבורג מראים שהתקדמות יכולה לקרות כאשר כל הצדדים עובדים בשיתוף פעולה למען מטרה משותפת.
הבה ננצל את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה השנה כדי להשמיע קריאה נחרצת למדינות אירופה שטרם עשו זאת, לפעול בדחיפות - השנה - כדי לקיים את ההתחייבויות שלהן בהצהרת טרזין משנת 2009 על נכסי עידן השואה, להבטיח את רווחת ניצולי שואה, לשמר את זכרם, ללמד את השואה לכל דור, ולהתייחס לנושאים מתקופת השואה שטרם טופלו.