אל תראוני שאני זקנה. בתוכי שוכנת ילדה קטנה, היא נמצאת במוחי, וחיה בתוכי, לגדול מסרבת, לא מתבגרת, קטנה לנצח נשארת. ילדה מכונסת, שקטה ומנומסת, לפעמים שמחה, ולפעמים כועסת, ילדה שכולה תום. ילדה בלי ילדות, רעבה לחיבוק, ללחם ולחום. אין לה שום הגנה, בשום נשק היא לא חמושה, היא חשה חלשה ונטושה. ילדה לבדה, מלאה חששות, והרגשת אפסות. היא רואה הכול, אך תוהה, מדוע היא כה שקופה, ואין איש שרואה אותה, וחש את מצוקתה! והיא קולטת שרק היא יכולה לעזור לעצמה...
הוריה מתמודדים לפרנס את הילדים ולקנות להם מעט מזון ובגדים. אביה הטוב עובד רחוק, ורק בסופי השבוע את געגועיה אליו, היא מצליחה למחוק. אמה, בודדה וגלמודה בלי בעלה לידה, גם בשעה שאת ילדיו היא ילדה... עובדת בפרך, שוברת את הגב בכביסה ביד, בלי ברז מים, וקשייה זועקים לשמים. ילדה קטנה לבדה, בלבהּ חשה אימה, ולבהּ נשבר לה על אמהּ...
את מותניה משנסת, כדי להוריד מעל אמה מעט מהעול המוטל על שכמה... היא יושבת טרודה בפינה, וחושבת, מה היא תעשה למענה?? ואיך את חייה שלה היא משנה? היא ויתרה על חברוֹת! לא משחקת, לא עם דובים, ולא עם בובות. אחיה הקטנים חסרי הישע, ילדים "זרוקים", שלא עשו שום פשע, הם הבובות, שאף פעם לא היו לה, שאותם היא עוטפת ברחמים, מחבקת, מאכילה ומכילה, כאילו הם ילדיה שלה. אומללותם מגדילה את עצבונה, והיא תעשה הכל מכל צרה להצילם.
באחיה הצברים, שנולדו במולדת, היא מקנאה, כי היא נולדה בגולה, שבגללה לא טוב לה... אך פה היא לומדת, יהיה לה מקצוע, והיא תעבוד וזה טוב. אומנם הם נולדו לתוך מציאות עגומה של האוהל והצריף ובלי כל מה שצריך, וככה הם יגדלו, במדינה הצעירה, שאין לה אמצעים - לא בית חם, ולא מצעים, וללא - מזון לשובע, ואבא שמגיע רק פעם בשבוע, שהכה והעניש, כי שמע, שהם גנבו תפוזים, מהפרדס שמול הבית, או שסק מגינת השכנים.
השנים חלפו. החיים השתנו. הזמן לא עמד מלכת. זקנתי וסבתי, אך הילדה שבי מסרבת לגדול, מסרבת ממני לסור וללכת. לכל מקום אחרי היא נשרכת. הקשיים והעדר הרחמים בבשרה מקועקעים, חקוקים ולא נמחקים, למרות כל הניסיונות לטשטש אותם ולהרדים, הם כל הזמן ראש מרימים...
ועל השנים שחלפו כמו רוח סערה, בגשם ובקרה, היא כואבת מרה. והיא תוהה, איך איש לא ראה, ולא בא לעזרה! והיא רוצה שאפתח את פי ואדבר ואספר, מאין הגיעה ולאן. וכמה לא פשוט כל העניין.
כשהייתה בכתה ח', לראשונה בחייה, אביה קנה לה מעיל אדום, מצמר נעים, מעיל ראשון שלבשה בחיים. יפה להדהים. עם רוכסן ושני טורי רקמה. לבשה אותו ביום חורף קר ונכנסה וישבה בכתה. המנהל, שאותו אהבה, שלימד באותה שעה, לא שעה למעיל היפה, ולא התפעל, ולא שם לב שבפעם הראשונה, היא עוטה מעיל, שאותה עוטף ומחמם. הוא ביקש שתפשוט אותו, כי "לא יושבים בכתה עם מעיל"! היא סירבה, נעלבה, בכתה מרה והתאכזבה... שום דבר לא הועיל לה!! מהמעיל שלה הוא לא התלהב! שמחתה הפכה לכאב, והקור שחשה היה כפול ומכופל! איך הוא לא שם לב שיש לה מעיל יפה חדש, ולא חש שבלעדיו יהיה לה קר. מדוע הוא כל כך קר ומנוכר?
כשהייתה נערה, היא התארחה אצל חברה, ושם התכסתה בפעם הראשונה בשמיכת "פוך", שמעולם לא שמעה את שמה, ולא ידעה, שמדובר במילוי של נוצות אווז ובמוך, והיא מחממת מאוד. היא הרגישה רוך עוטף את גופה, וריח של עמילן וסבון כביסה באפה, והיא חלמה שגם לה תהיה שמיכה חמה ונעימה, ולא מצמר דוקר...
והיום כשיש לה קורת גג, שמיכות פוך, מעילים ומטריות, תנור וקמין ומזגן, ואפילו ג'וּד, הילדה הקטנה, לא רוצה שלרגע אותה אשכח. בכל יום גשום וקר, היא מתדפקת על שערי לבי, רעבה, קפואה ורטובה! ואני מציעה לה מקלחת חמה, בגדים חמים, צלחת מרק, ומבקשת שתשאר אצלי, בביתי החם, שמגשם ורוח מוגן, ושלא תחזיר אותי חזרה למעברה, כי הצרה הזו מזמן עברה. ואני מזמן לא שָם, למרות שהקור בעצמותי נשאר, עדיין כואב נורא, וממשיך להכות בי מרה.
ממש לא מזמן, חברה נתנה לי במתנה סודר צמר ורוד, רך וארוך, מחמם מאוד. למרות שהיום יש לי סודרים ומעילים לרוב, לקחתי אותו מידה, ונתתי אותו לילדה הקטנה שבי, שרוב ילדותה היה לה קר והיא קפאה, ואיש לא נתן לה במתנה סודר כל כך יפה להתהדר בו ולחמם את גופה. היא בכתה מרוב שמחה. אחרי שנים רבות, היא קבלה מה שאז, איש לא העניק לה. ואותה חברה לא הבינה לאן היא אותי החזירה...
על כן אני מחליטה, שאכתוב ואספר, ואוציא מתוכי את הילדה הקטנה המסכנה, אלביש לה סודר חם, אכסה אותה בשמיכת פוך, אדליק לה תנור, אבשל לה מרק חם, ואעשה הכול, כדי שיותר לא יהיה לה קר. אתן לה מקום חם בנשמה, אהיה אליה טובה, ושתפסיק להיות עצובה.
גם אפקח עיניים ואחפש, ובטח אגלה, שיש גם היום ילדים שקר להם והם רועדים מקור, ואני יכולה וחובה עלי לעזור, לתת להם סודרים ושמיכות וחום, כדי שבעצמי לא ארגיש שוב את הקור האיום. אעשה סדר, ואביא להם סודר, רק שיעבור ה"סגר"!