ב-31.1.21 התקיימו בירושלים שתי הלוויות של שני רבנים חשובים. הרב סולובייצ'יק והרב שיינר. הקבורה נערכה בבית העלמין בסנהדריה. בילדותי גרתי לא רחוק מסנהדריה ועדיין לא היה זכר לבית העלמין. אדרבה זו הייתה שכונה בודדה בקצה רחוב שמואל הנביא, וק"מ מעטים אחריה היה כפר ערבי שאף אחד מאתנו הילדים לא העז להתקרב לשם.
דודי המנוח והאהוב אברהם אברמס, שהיה עורך הביטאון הרביזיוניסטי בבריטניה, כתב קבוע בעתון המשקיף, ובעיתוני תנועה זו בארה"ב ובדרום אפריקה. יו"ר תנועה זו בלונדון, קבור שם. הוא נסע עם דודתי, רחל בת-ציון, לדרום אפריקה ב-1955, קיבל התקף לב והובא לירושלים להיקבר בה.
באותם ימים חייתי בלונדון. את הידיעה המרה על פטירתו קבלתי מבת דוד שבביתה היה טלפון ובמברק מהורי. לאחר תום השבעה, דודתי חזרה ללונדון ופגשתי אותה בתחנת הרכבת וחזרנו לדירתם השוממה. הריביתי לבלות עם דודתי באותם ימים. לימים כשחזרתי ארצה, בפעם הראשונה שהגעתי לירושלים, הלכתי לקברו. לא היה מישהו שאפשר לשאול היכן הקבר, אך באופן כמעט פלאי, רגלי הובילו אותי לקברו של הדוד אייב, אותו אהבתי מאוד. כך שלבית העלמין בסנהדריה יש משמעות מיוחדת עבורי.
ןהנה היום אלפים רבים של יהודים, חלקם הגדול ללא מסכות לפניהם, צועדים ללוות את הרבנים הקשישים שהלכו לעולמם.
לפני מספר שבועות זוג חברים אהובים מאוד, נפטרו באותו חודש. בנותיהם הודיעו לי שההלוויה תהיה למשפחה בלבד. לא רצו שחבריהם יידבקו או ידביקו חלילה מי מבני המשפחה. בשבעה של חברתי הגעתי עם בני לניחום אבלים. ידידי שהיה אז בכיסא גלגלים עם מלווה צעיר, ממש נמצא בשער הבניין וניגשתי מאחור לחבקו ולנשקו. עלינו יחד לבית בתו. לאחר מספר דקות עם הבנות והמשפחה האבלה התפניתי לחברי הטוב. ישבנו יחד שעות ארוכות, כאשר אני מלטפת את ידיו ומדברת עמו על תקופות אחרות. לאחר מכן התקשרתי אליו כל אותו חודש כל יומיים שלושה. ידידי, שעלה ארצה מבריטניה זמן קצר לאחר קום המדינה, היה חברי עוד מהימים שגרתי באותה מדינה. הוא גם היה חבר האצ"ל בלונדון ביחד עם אישי המנוח.
שלושה שבועות לאחר תום השבעה, הודיעה לי בתו, כי חברי הטוב נפטר. הוא לא רצה לחיות בלי אהובתו. לא נסעתי להלוויה. עוד לא עברתי חיסונים, ולא הגעתי לנחם את בנותיו ונכדיו.
ולפתע אני מגלה, כמו כל עם ישראל המופתע והנרעש, כי בסנהדריה התקיימו שתי הלוויות של רבנים נכבדים וידועים. חלק גדול מאלפי המלווים, כולם גברים, כולם חרדים, פוסעים ומלווים את הנפטרים המכובדים. אותם אנשים שלא התייחסו לצו האוסר על השתתפות של אנשים רבים פרט לבני משפחה בהלוויות. אין ספק שהפגנת אבלות כזו היא נוהג מקובל בעדה החרדית. אולם עתה, בימי סגר וכאשר הקורונה משתוללת דווקא בקרב בני העדה החרדית, מבלי להתחשב בסיכון ההידבקות, מבלי לחשוב על חייהם וחיי יקיריהם בבית, צעדו וליוו את הרבנים הנכבדים.
והרי מצווה ראשונה במעלה - פיקוח נפש דוחה שבת. ונשמרתם לנפשותיכם מאוד. איך יחזרו לביתם, לנשותיהם ולילדיהם? האין חמלה בליבם? הנתונים בדבר התמותה בקרב העדה החרדית גבוהים פי כמה יותר מאשר בשאר אוכלוסיית המדינה. ונציגם הרב גפני, המכהן כיו"ר ועדת הכספים עומד ומצווח: מספר לנו באיזו צפיפות גרים התושבים בערים ובשכונות האדומות מקורונה, ולא שואל עצמו לדקה אחת כיצד ייתכן הדבר שאינו מבין את הקשר בין ריבוי ילודה דווקא באוכלוסייה עניה זו שרובה מסתמכת על הקצבות מהמדינה ועל משכורת יחידה של אם המשפחה? ומנין יהיה למשפחה שיש בה רק מפרנסת אחת המשתכרת הרבה פחות מאשר כל גבר בתפקיד דומה? הוא שופך זעמו על הקושי לגדל משפחה ברוכת ילדים בשניים, שלושה חדרים. כאשר נשים צעירות הן אימהות לששה שבעה ילדים והאב אינו סבור שעליו לטרוח בפרנסת המשפחה? ניחא, לגברים קיימת מצוות פרו ורבו. אולם מצווה זו אינה חלה על נשים. היום, כאשר אמצעי מניעה לנשים זמינות באמצעות קופות החולים?
וזה מביא אותי למסקנה כי העדה החרדית המתבדלת מהחברה בישראל, חייבת, לטובתה לשנות דיסקט. להבין שרק בהצטרפות למאה העשרים ואחת יצאו ממעגל העוני ומצוקת הדיור. אדם יכול ורשאי להיות מאמין ודתי וחרדי, אבל כמו באנגליה ובארה"ב, עליו לקבל על עצמו את חוקי המדינה. דינא דמלכותא דינא. גם במדינת ישראל. החינוך שהמדינה מחייבת את כל הילדים ללמוד, ילמדו כל הילדים הגדלים במדינתנו. בשעות הפנאי, ילמדו תורה. אבל יכירו את העולם ואפשרויותיו. יבינו בכך שאינם יכולים להמשיך להיות נתמכים על-ידי רוב התושבים, רק לצרכים קואליציוניים המשרתים את המפלגות החרדיות שעד היום אינם מקבלים לרשימותיהם במקומות ריאליים ובכלל, נשים חרדיות לייצג את צורכי האישה והמשפחה החרדית.