מקבלי ההחלטות שעוסקים מעל שנה במאבק בנגיף הקורונה לא לקחו עד היום בחשבון היבטים התנהגותיים ויוצרים לא פעם הטיות התנהגותיות אצל הציבור שפוגעות במאבק בקורונה ומפחיתות את היעלות של הצעדים השונים.
ראש הממשלה ואחרים הבטיחו כי הסוף של המגיפה קרוב והחיסונים יפתרו את הבעיה ובכך יצרו ציפיות לא סבירות שיוצרות נזקים ומגדילות את הייאוש והעייפות של האזרחים. "אפקט הצפייה" (Anticipation effect) מסביר כי אנו חיים כבר עכשיו את הציפיות שלנו לעתיד. הציפיות בקשר ליעילות החיסונים יצרו תחושת אופוריה שגרמה (ועדיין גורמת) לאזרחים להתנהג באופן פחות אחראי כי "הנה זה כבר סוף המשבר". דווקא הצפייה שהחיסונים יביאו לסיום המשבר היא זו שמעכבת את היציאה ממנו.
אך הבעיה ביצירת הציפיות היא אפילו חמורה יותר. באופן כללי כאשר אנו מסתכלים על שינוי במצבנו אנו בודקים אותו מול נקודת ייחס (reference point). למשל, עבורנו תוספת לשכר נמדדת ביחס לשכר אותו אנו מקבלים ולא ביחס לאפס. שינוי שלילי ביחס לנקודת הייחוס נתפס כעוצמתי יותר בהשוואה לשינויים חיוביים וגורם לנו סבל רב (Loss aversion). כאשר הבטיחו לאזרחים כי בעזרת החיסונים עוד מעט הקורונה מאחורינו יצרו נקודת ייחוס גבוהה מאד, חזרה לשגרה. וכעת האזרחים שכבר ציפו לחזרה לשגרה ולפעילות מלאה מבינים כי מצבם לא ממש השתפר והחזרה לשגרה רחוקה. נתנו לאזרחים תקווה ולקחו אותה, דבר שמגביר את תחושת הייאוש והעייפות של האזרחים ומקשה עוד יותר על המשך המאבק במגיפה. היה עדיף לו היו מבטיחים הבטחות ריאליות יותר עם מקדמי זהירות רבים יותר ונקודת ייחוס ריאלית יותר ולא יוצרים תקוות שווא שמחירן גדול מאד.
בעיה נוספת היא הצגת הסיכונים והסיכויים. סיכון הוא מצב בו אנו יודעים את הסיכויים לתופעות שונות וליעילות החיסונים. הבעיה מתחילה במצבים בהם אין מספיק מידע (כמו השפעה על בני נוער, על יולדות וכו') ואנו נמצאים בסביבה של אי-ודאות. בשונה מסיכון, אי-ודאות היא מצב בו אנו אפילו לא יודעים מה הסיכויים השונים ומהן התופעות השונות האפשרויות. אין ספק כי השקיפות והצגת הסיכונים היא קריטית להצלחת מבצע החיסונים וכל נתון מספרי (סיכוי וערכים) שמוצג מגביר את האמון והביטחון של האזרחים. אך כאשר רוצים לעודד חיסונים ומהצד השני לא מציגים את הסיכונים (כי אין מספיק מידע) משיגים את התוצאה ההפוכה. כאשר אין מידע על סיכונים מסוימים ולאוכלוסיות מסוימות בעוד שעל אוכלוסיות אחרות ועל סיכונים אחרים יש מידע, חוסר האמון גובר, תורות הקונספירציה חוגגות והרצון להתחסן פוחת. בכל המלצה כזו או אחרת בקשר לחיסונים חובה על הממליצים לספק מידע מספרי אמין ולא להשאיר את האזרחים בסביבת אי-ודאות.
מעבר לכך, לא הוצגה תוכנית מסודרת לחיים לאחר מבצע החיסונים. האזרחים נשארו עם יותר שאלות מתשובות. איך תחזור מערכת החינוך אם ילדים מתחת לגיל 16 לא מתחסנים? מה נעשה עם אוכלוסיות שאסור להן להתחסן?. אפילו שאלות פשוטות נותרו ללא מענה. למשל איך משפחה תלך למסעדה אם ההורים מחוסנים אבל הילדים לא מחוסנים?. חוסר המענה לשאלות הרבות מפחית את הרצון להתחסן ומגביר את תחושת חוסר האמון והייאוש של האזרחים.
ככל הנראה הקורונה תישאר כאן עוד תקופה לא קצרה. אסטרטגיית יציאה מסגרים צריכה להתחלף עם אסטרטגיית חיים עם הקורונה. ואם באסטרטגיות היציאה עד כה מקבלי ההחלטות ומנהלי המשבר התעלמו לגמרי מההיבט ההתנהגותי אולי בבניית אסטרטגיית החיים עם הקורונה ייקחו בחשבון גם את ההיבט ההתנהגותי. מי יודע אולי זה אפילו יועיל.